הערה: התנצלותי הכנה בפני אי אילו מחברי הקהילה/ גולשי האתר אם פגעתי ברגשותיהם הדתיים בפרסום פוסט זה במהלך יום כיפור. לא יכולתי להמשיך להתמודד עם המחשבות האלה לבדי יותר והרגשתי צורך עז לפרוק.
--
משפט אחד. משפט אחד ואחרי שבועות, חודשים, שנים של שקט הסכר נפתח.
"את לא כל כך רזה."
למעלה מ 24 שעות מאוחר יותר, והמילים האלה עדיין מהדהדות בראשי כמו דורבנות, מרחפות וגוברות על כל מחשבה אחרת שמנסה למצוא את דרכה פנימה.
מצב הרוח ברצפה, הדימוי העצמי - הנמוך גם ככה - נקבר מתחת למשקלן של 5 המילים, כל מבט חטוף במראה או בגופי שלי מלווה בשחורות, הקולות שוב צועקים שמנה, הדחף המוכר לחזור לעשות ספורט אינטנסיבי, להישקל בכל הזדמנות ולשרוף, לשרוף, לשרוף מתגנב בחזרה, מלווה בהרגשה מפתה שגורמת לי לחשוב, "בעצם, למה לא?".
משפט אחד כל כך לא מחושב, כל כך קר וכמעט אוטומטי, וכל מה שנלחמתי להחזיק תחת כתפיים רועדות במשך כל השנים האלה התמוטט עליי בבת אחת. וכמו בתזמון מושלם, בסמיכות ליום כיפור, כשהדיבורים על צום, צום וצום נשמעים מכל עבר.
כרגע אני שבויה של 5 מילים שתמיד פחדתי מהן כל כך, שבמשך תקופה ארוכה הצלחתי אפילו להבליג ולא לתת להן לחדור לתוכי ולפעפע בדמי. אבל הסכר נפתח ואני מוצפת, מוצפת עד כמעט מעל לראש, לא מצליחה למחוק, להתעלם ולהמשיך הלאה. אין בי ספק שאת כבר המשכת הלאה, הפלת הפצצה ולא הבחנת במבט הריקני והמאוכזב שניבט לעברך או בקול הרועד ללא שליטה בשעה שניסיתי להמשיך בשיחה, בשעה שניסיתי לשדר עסקים כרגיל ולא להראות לך שאמרת את המילים הכל כך לא נכונות בתזמון אפילו יותר לא נכון.
ולכל מי שימעד על פני הפוסט הזה, כל מי שימצא לנכון לפנות מזמנו ולשבת ולקרוא שורות אלה - בקשה אחת לי לכם: בבקשה, לעולם אל תאמרו משפטים בנוסח זה שלהעיל לאדם הסובל מהפרעת אכילה, בעבר ובהווה, לא בתמימות דעים ולא במזיד. לא כשתת המשקל ניכר בכל רמ"ח איברנו, ובטח שבטח לא כשאנחנו נלחמים בשדים ובמחשבות כדי לנהל חיים נורמליים ככל האפשר ולשמור על משקל היעד שלנו. סוף מעשה במחשבה תחילה.
גמר חתימה טובה לכולם.