אולי הבעיה שלי תראה קטנה ולא משמעותית בהשוואה לדברים אחרים הנכתבים בערן, אולם לי היא משמעותית ומשפיעה באופן יום-יומי על ההתנהלות ועל ההרגשה. אני ובעלי צעירים. אני לומדת לתואר שני ואילו בעלי התחיל בשנה שעברה באוניברסיטה הפתוחה תואר ראשון. לאחר השחרור שלו מהצבא הוא החל לגשת פעם אחר פעם לבגרות במתמטיקה ופעם אחר פעם לא הצליח. בניגוד לכך בפסיכומטרי הלך לו נהדר והוא קיבל 704. הוא בחור מאוד חכם, רק שנלחץ נורא במבחנים (לא מאובחן). השאיפה שלנו הייתה שהוא יתקבל לתואר באוניברסיטת ת"א, אבל היעדר הבגרות במתמטיקה מנעה זאת ממנו. עליתי על הרעיון של אפיק מעבר דרך האוניברסיטה הפתוחה והוא נרשם. התנאי למעבר הוא ממוצע של 90 בכל קורס (הצליח רק ב3 קורסים, ובשאר קיבל סביב ה70). הוא לא עושה דבר מללמוד בבית (כי זו הפתוחה והלימודים הם אוטודידקטיים) ועדיין לא מצליח. בנוסף על כל הכשלונות לפני כחודשיים הוא זומן לוועדת חריגים באוניברסיטת ת"א ואמרו לו שהוא מתקבל. הרמנו כוסית שמפנייה והכל, אבל שבוע אחרי זה התקשרה המזכירה ואמרה שזו הייתה טעות. בקיצור, בעלי בדיכאון. לא מאמין בעצמו שיצליח להגיע למשהו בחיים האלה. זה ממש מעציב אותי שהוא לא נלחם על עצמו ולא מחפש דרכים נוספות וגם שלא מחפש עבודה. בקיצור אני בגישת החיים שלי תמיד נלחמת, מחפשת דרכי פתרון, להסתער על המטרה, וגם אם לא הולך, לחשוב על הצד החיובי ולחפש משהו אחר. קשה לי להיות אמפתית כלפיו, והוא השותף שלי לחיים האלה... מרגישה שאני מבינה את התסכול שלו (בצדק, כי הכל הולך קשה), אבל שלא מבינה את דרך ההתמודדות שלו. דיכאון לא יקדם אותו לשום מקום... זהו... אני במבוי סתום. לא יודעת מה לייעץ לו ולא יודעת איך להתנהג לידו כשהוא מתכנס פנימה לתוך הקונכייה שלו..