מזדהה עם הרבה מהדברים שכתבת וזה בלי שעברתי ארץ או דירה. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשה זה יכול להיות עבורך אני לא מצליחה לתאר את עצמי בכלל חיה בארץ זרה. מקווה שתמצאי כאן נחמה מסויימת.

מזדהה ומבינה אותך מאוד, ההרגשה הארורה הזאת שכל פעולה נראית בלתי אפשרית, משגעת ברמות ולוקחת אנרגיות, גורמת לביקורת עצמית והלקאה בלי סוף. מבינה עד כמה קשה לך, אני לא עברתי דירה, אבל חיה בגיהנום שנקרא תמ"א 38, מי שמכיר יודע איזה סיוט זה... לכלוך בכל מקום, צעקות, רעש בלי סוף של קידוחים ופטישים, אין לתאר.... אין מוטיבציה לעשות כלום בבית אבל צריך, מלקה את עצמי שאין לי את האנרגיות לזה, לא מסוגלת לתפקד כמו פעם, עושה משהו קטן כל יום, אם בכלל. מקווה שתצליחי להתגבר על המשבר הזה בקרוב ולצאת לדרך חדשה . לא משנה איפה תהיי, משנה איך את מרגישה בפנים. שולחת תמיכה וחיבוק מחזק. את לא לבד :)

הי יקרה. ראשית שולחת לך חיבוק חם מכאן. לא פשוט להיות אמא לשני קטנים, לא פשוט לסבול מדיכאון (בהמעטה) וממש ממש ממש לא פשוט להגיע לארץ אחרת ולשנות באחת את כל הדברים להם היית רגילה. הרגשות שלך הם נורמליים. אנשים מגיבים לעיתים מזומנות לתהליך של רילוקיישן בתגובה של אבל ודיכאון. במיוחד אם לא היו מוכנים לקראת הדברים עוד לפני. את מתארת שהיית במאניה קלה לפני ולכן היית מחוברת לכל החלומות שמתרחשים במעבר לארץ אחרת ובמיוחד מערבית ומלאת אפשרויות אולם במאניה הזו לא נכללו תחושות הבדידות, הזרות, ההתמודדויות הקטנות וההתמודדויות הגדולות לכן כעת את בסוג של הלם. למרות הכל (קחי בחשבון שאני לא מכירה אותך ולכן מה שאני כותבת הוא כללי) מציעה שתנסי לא להחליט כרגע על חזרה לארץ מתוך מקום של בהלה מאחר ואת יכולה להצטער גם על זה כשתגיעי לארץ ולתגלי שגם כאן..נו..לא כזה מושלם ואפילו לא נתת לעצמך הזדמנות להפיק משהו מהרילוקיישן הזה. לכן, נסי לפנות לטיפול באיזור שלך גם רגשי ואם יש צורך גם תרופתי. נסי לבחון איזה דברים בא לך לעשות/להתנסות...נסי ליצור תהליך של הסתגלות תוך ידיעה שיש לך אופציה של מילוט. מה דעתך?

היי הבריאות הנפשית שלך לדעתי חשובה יותר מעבודה של הבעל גם אם יהיה לזה מחיר כלגלי. אם הנפש שלך כמהה לארץ לאמא למשפחה בעיקר במצבהלא פשוט שלך תנסו למצוא דרך לחזור ...

המצב שלי ממש לא טוב. אני כל הזמן בחרדה ובהתקפי בכי. העניין הוא שאני אמורה להשלים טפסים לסיום ההתמחות שלי בפסיכולוגיה בארץ. אני נורא בלחץ מזה כי אני לא מאמינה בכלל ביכולות שלי. זה יושב לי בבית כמו פצצה מתקתקת ואני כל הזמן מתחמקת מזה. מצד שני עוד אין כל כך דברים אחרים שממלאים לי את הזמן. אז אני כל הזמן חושבת על זה. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי. תודה על הדאגה לכל מי שהגיב.

היי לך. אני גם הייתי תקופה בחו"ל, אבל לבד ולא עם בן זוג ואחריות על ילדים. נשמע שאת בסיטואציה ממש לא פשוטה! להיות לבד בארץ חדשה, בלי מערך התמיכה שלך, בלי חברים, בלי משפחה ועוד להיות מטופלת בקטנטנים שתלויים בך... זה ממש ממש לא קל! יש כאן תגובות שקראתי שממש לא מצליחות לראות דברים מנקודת מבט של מישהי שהייתה שם. אני הייתי בדיכאון ובמאניה בחו"ל ואני יודעת איך זה מרגיש, אפילו שהיו לי שם חברים ותמיכה. אולי תנסי לשחרר בתקופה הזאת ולקבל את כל העזרה שאת יכולה? להביא עוזרת/מנקה? לנוח? לבקש מבן הזוג תמיכה? לפעמים זה אפילו אנחנו שלא יודעים להודות בכמה המצב קשה ולבקש עזרה... לדעתי שחררי כרגע את הטפסולוגיה וכל דבר שלא חייב לקרות דחוף דחוף וטפלי בעצמך, בנפשך ובגופך. בכל דרך אפשרית. יש לנו כאן באתר קבוצה לאנשים שמתמודדים עם מאניה-דיפרסיה. אם את רוצה לקרא אצלי בבלוג, להתייעץ בפורום או לכתוב לי בפרטי את ממש מוזמנת.