"To be, or not to be, that is the question"
סך הכל אני רוצה לחיות, אני יכולה למצא כל כך הרבה סיבות לרצון הזה, החל מדברים שאני אוהבת או רוצה לעשות שאני לא אעשה אם אמות ועד המחשבה שאם אני אמות זה יפגע בהרבה אנשים.
אבל, אני לא מפסיקה לחשוב על או לפעמים "לרצות" לסיים את חיי. (או דרכים שבהם אני יכולה למות)
אני חושבת על כל כך הרבה דרכים בהם אני יכולה לגמור את החיים שלי החל מדרכים שטוטיות שסביר להניח לא באמת יהרגו אותי ועד דרכים נוראיות ואגרסיביות (אני לא אפרט כדי לא לזעזע אף אחד).
ואז אני כועסת על עצמי כי אני בכלל חושבת על זה מלחתחילה.
המחשבות האלה רק גורמות לי להרגיש גרוע.
למה אני חושבת עליהן?
כי אני מרגישה נורא, אני רק בת 17, אני עמוסה בלימודים מפה עד הודעה חדשה ואני דחיינית ביותר = יותר מידי לחץ.
ואני תמיד לחוצה לצאת החוצה, לדבר, ליהיות אם אנשים.
אני מפחדת כי אני לא יודעת איך נכון לתקשר, מה עושים אם חברים, מה נורמלי לדבר עליו, איך נורמלי לפנות לאנשים.
אני שונאת לצאת אפילו למכולת רק לקנות משהו כי אני נהיית לחוצה או אם הכלב כי אנשים מחליטים לדבר איתי. וכשאני אם חברים אני פשוט שותקת או שאני מאוד קולנית, אז הם חושבים שאין לי שום בעיה. בעבר ניסיתי לדחוף את עצמי לתוך הלחץ פשוט ניסיתי להתחסן השתתפתי בדברים שדרשו ממני לדבר יותר (גם להופיע)... עכשיו, נכנעתי. לא נראה לי אני אצליח בעולם הזה ואני תמיד ארגיש כמו עכשיו, גרוע. (אני חושבת שהעתיד שלי מלא כאב נפשי)
עכשיו אני הולכת לפסיכולוג לפי המלצת היועצת, וזה גורם לי לעוד יותר לחץ ואני מרגישה רע (hopeless) כשני באה לפגישות, אני לא חושבת הוא תמיד מבין אותי במיוחד כי אני מפחדת לומר לו הרבה דברים ואם אני רוצה לומר משהו אני פשוט לא יודעת איך להתחיל ולומר.
בנוסף כל זה גורם לי לחוסר ריכוז כי אני רק עסוקה בבעיות שלי אז אני מפגרת בלימודים.
(אני לא אומרת שאין לי ימים טובים אפילו מצויינים אבל הם מיעוט)

אז אני חושבת לפעמים שאולי עדיף לי פשוט למות, זה מעשה פחדני, פעם לא הבנתי בכלל אנשים שיש להם את המחשבות האלה ועכשיו אני לא מבינה את עצמי.
כל פעם אני הרי מגיעה לאותה מסקנה שעדיף לחיות גם אם החיים נוראיים כי עדיף להרגיש משהו על כלום.
למרות המסקנה הזאת המחשבות האובדניות לא עוזבות...