שוב אני מוצא את עצמי משוטט פה בין סיפורים של אנשים. זה קורה מדי פעם בשעות של הלילה כשאני לא נרדם והמחשבות לוקחות אותי רחוק מדי.. או עמוק מדי ולמקומות לא טובים
כבר כתבתי פה פעם לפני ששינו את הפורום, סיפרתי את כל הסיפור תוך כדי שאני אפילו בוכה קצת. כמה שאני מרגיש שרע לי או שאני סובל,אני לא בוכה, אפילו לא לבד...
אז למה אני כותב עכשיו, ומה זה שונה מאז?
אני כותב כי עדיין רע לי, כי עדיין אני חושב על התאבדות באופן קבוע ויומיומי.. על הלבד, על כל התכונות בי שרק מעצימות את זה, ושאני לא מצליח להלחם בזה.
כי אין לי מספיק סיבות טובות לחיות, מספיק דברים שבזכותם אני איהנה מהחיים האלה. תמיד זה מרגיש שכל כך רע שזה מאפיל על הטוב הקטן מדי הזה. אז מה כל זה שווה? האם הציפייה לטוב שווה את כל הסבל שבדרך?

מודה שקשה לי לספר את הסיפור, אפילו שכבר סיפרתי אותו יותר מפעם אחת. ואני יודע שכל הדברים שכתבתי פה די סתומים וקשה להבין מה אני רוצה בעצם.
אני כמעט 4 שנים וחצי מאז אותו ניסיון התאבדות ואני לא יודע אם לשמוח כי יש בי משהו שכל כך נאחז בחיים... או להסתכל על הצד השני ש.. כלום לא קורה, לא מתקדמים, לא רואה איך זה נגמר.