מנהלי קהילה

מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.

פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.

מורן וילנר סקאל

שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!

אפרת וייס שורץ

נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.

כמוניהפרעות אכילהכרונית

כרונית

shik

02/01/19 18:13

6 תגובות

19 שנים.
כרונית.
הפרעת אכילה עיקשת ומורכבת, שלא תחלוף, כך אומרים לי.
ואני, שבעצמי לא מאמינה שאבריא פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, אני כואבת.
החיים שלי מתבזבזים.
אני בסבל.
אני מותשת ועצובה.
כמה אפשר להיאבק?
ואיך אפשר לקום כל בוקר ולנסות לשרוד רק עוד יום, כשאני יודעת שזה איתי לתמיד? שאין אור בקצה המנהרה? שסוף טוב לא יהיה לסיפור הזה?
אני כל כך מנסה לשפר את איכות החיים שלי למרות ההפרעה, בצילה, לצידה. אבל אני לא אופטימית.
לא משנה מה אני עושה, או במה אני עסוקה, היא תמיד אורבת לי באיזו פינה בראש, מחכה לשבריר שניה של חולשה, שעמום או עצבות- כדי לחזור לפרונט ולהראות לי מי הבוס.
עצוב לי. על החיים שיכלו להיות לי, על הפוטנציאל הבלתי ממומש, על כל הדברים שהיא לקחה ממני, על כל הדברים שלא אזכה לחוות בגללה (זוגיות, אמהות, לימודים).
עצוב לי. כל כך עצוב.

תגובות

PensatoreR

03/01/19 11:05

כואב לקרוא מה שאת מתארת. תוכלי לפרט למה לדעתך ההפרעה מונעת ממך את כל הדברים שכתבת? את לא חושבת שניתן ללמוד ולעבוד למשל גם אם יש הפרעת אכילה? מה ההפרעה גורמת לך? נסי אולי לשנות גישה - במקום להגיד לעצמך ״אני סובלת״, ״אני מותשת״, ״אני עצובה״, נסי להגיד ״אני חזקה״, ״ההפרעה היא לא אני״ ו״גם אם ישנה הפרעה, החלק האחר שלי יכול להיות מצוין״. זה מאוד קשה בהתחלה אבל זה אפשרי! את חזקה יותר משנדמה לך כרגע ולדעתי את מסוגלת לעשות את כל הדברים שכרגע נראים לך בלתי אפשריים

shik

06/01/19 20:24

היי ותודה על התגובה. יש לי תואר ראשון שסיימתי בקושי רב עקב ההפרעה, שגזלה ממני באותה תקופה את רוב הזמן, המחשבות והכוחות. אני גם עובדת. אבל אני לא רואה את עצמי מגיעה לתואר שני שאני חולמת עליו ומתחילה לבנות קריירה, כי הכל כל כך לא יציב, אני גם מעוניינת לעסוק בתחום טיפולי ותמיד יש את השאלה איך אני, כמי שחולה בעצמה, אוכל אי פעם להיות מטפלת. זוגיות והורות לא יכולים להגיע במשקל כמו שלי. תמיד אני אומרת לעצמי "אם אי פעם יקרה נס ואהיה רזה- אולי..." אבל הנס לא יגיע ורזה אני כבר לא אהיה בגלגול הזה. אז זה אבוד. אחרי 19 שנה, ההפרעה היא בהחלט כבר חלק מהזהות שלי, חלק בלתי נפרד ממני.

PensatoreR

09/01/19 16:56

משום מה זה לא נותן לי להגיב בדרך אחרת... אני מבינה מה שאת אומרת, במיוחד שההפרעה היא חלק מהזהות שלך. אני מבינה ומזדהה. אבל כאן בדיוק הנקודה - ההפרעה היא חלק, היא רק חלק! יש בך עוד חלק, והחלק הזה מתפקד וחולם ורוצה דברים שהם הרבה מעבר לאותה הפרעה שטחית. תני לחלק הזה את המקום הראוי לו, תהפכי אותו לשולט. רזה, שמנה, או שמנה בשכל, זה באמת שווה את זה? יש דברים שהם כל כך הרבה יותר ארוכי טווח מצורת הגוף שלנו. אז זה מציק, וזה תמיד בתודעה, ואיכשהו הבטן תמיד מכווצת, גם בלי שנשים לב לכך. אבל את שמה לב למה שקורה פה? זה כבר חלק מאיתנו וההפרעה מתפקדת כיישות בפני עצמה. היא לא דורשת אנרגיה נוספת כדי להתקיים, פשוט כי היא שם והיא כנראה גם לא תפנה את מקומה. מצד אחד זה יכול להיראות נורא אבל, מהצד השני, זה אומר שיש כאן פתח להתנהלות קצת אחרת - התנהלות ״נורמטיבית״ לחלוטין שההפרעה היא רק בצילה. אז יש דברים שלא נשיג אבל למה להסתכל עליהם? בואי ננסה להסתכל על חצי הכוס המלאה - יש לך תואר שהשגת במאמצים רבים, את גם עובדת, יש לך רצון לעסוק במקצוע טיפולי, ומי כמוך יוכל להבין מה המטופלים עוברים. לגלות לך משהו? הרבה מאוד אנשים בוחרים לעסוק במקצוע שנוגע להם. בואי פעם לחוג למדעי התזונה ותראי חוג עם 90% בנות שלבושות בטרנינג ואוכלות תפוח לארוחת צהרים. אני בטוחה שזה ככה גם במקומות אחרים. אבל זה בסדר. לכולם יש בעיות, וההבדל הוא שיש את אלה שהבעיה חיצונית ואת אלה שאצלם היא אינה גלוייה לעיני כל. אבל בפועל? אף אחד לא מושלם ואין לך את היכולת לדעת מה המטען שכל אחד סוחב עמו, עד שאת לא הופכת להיות אותו אדם. ככה העולם נוהג וכל מה שנותר לנו הוא להסתגל אליו ולפעול בו בדרך הכי טובה שיכולה להיות (וזה במובן האישי אבל גם כלפי הכלל). מקווה שלא חפרתי ומקווה שהעברתי את הנקודה שרציתי להעביר

נויה

06/01/19 22:35

הי יקרה, גם אני סבלתי שנים מאנורקסיה ובשלב מסוים השלמתי שכל החיים שלי אני אהיה חולה.... עד שטופלתי ואחרי שנים.. ומדובר בהמון המון שנים שהיתי חולה יצאתי מזה ואני כבר בערך 6 שנים בריאה אז תמיד זה יהיה חלק ממני.. אבל אני כבר לא חולה. את כרגע מסתכלת על העתיד והוא נראה לך שחור אבל לאף אחד אין כדור בדולח שיכול לנבא מה יהיה בעתיד כרגע את רואה את זה שכך יהיה תמיד כי כרגע את בתוך זה... אבל בטוחה שעם קבלת העזרה הנכונה ועם עבודה קשה תוכלי להגיע לאן שאת רוצה... גם אם כרגע את לא רואה את זה... :heart: