אני בכללי בסדר.. רשמית שנה שלמה עברה מאז האשפוז האחרון שהיה לי. היה לי אתמול אירוע קטן שפחדתי שיתפתח לאפיזודה רצינית אבל הצלחתי להשתלט על זה אחרי כמה שעות. עובדת הרבה על פרוייקט ממש מעניין אבל גם מאוד קשה ומאתגר ואני מוצאת שאני נאלצת להשתמש בכל המקורות וכל האנשים שאני יכולה להיעזר בהם כדי להתקדם בפרויקט

לי יש בת מאובחנת דו-קוטבית סיוט שלא נגמר, והיא איננה משתפת פעולה כלל, חשבתי על אשפוז וזה מרתיע אותנו, האם יש ממה לחשוש ? אודה אם יש למי מכם מידע

לדעתי כל אחד פה יכול לתת לך חוות דעת שונה על אשפוזים. אני הייתי בשלושה. שניים מתוך השלושה הלכו די בסדר. השלישי היה זוועה ויצאתי עם טראומה ממש לא נעימה. אבל אם הבת שלך לא משתפת פעולה אולי זה יקשה. פסיכיאטריה לא ממש אוהבים כאלה שלא משתפים פעולה ובחלק אם לא ברוב המקרים אלה מגיעים אפילו למחלקות סגורות ששם יכולים לקרות הרבה דברים ממש לא נעימים. אם אפשר לשאול למה היא לא משתפת פעולה? העניין עם התרופות? או שהיא לא בעלת מודעות

גם לי הייתה התנגדות לקחת תרופות הרבה שנים. בעיקרון אשפוז הוא חוויה מאד קשה על אחת כמה וכמה כשהוא בכפייה. לעתים קרובות אין שם באמת מעטפת של תמיכה אלא פשוט סביבה סגורה, משעממת ומוזנחת שבה מלעיטים מטופלים בתרופות, לא מקשיבים לבקשות ולתלונות של האנשים ולא מתייחסים אליהם ברצינות כי הם "חולי נפש". לצערי שמעתי יותר מדי סיפורים כאלה. אני מכירה גם סיפורים אחרים, על חוויות חיוביות מאד מאישפוזים, מצוות וטיפול טוב ותומך ומזה שהיה למטופלת חשוב להיות במקום שהוא בטוח ומוגן מהעולם בחוץ וכל הדאגות שלו - אבל צריך לקחת בחשבון שיש בעייתיות היום במערכת בריאות הנפש, אתה לא יכול לבחור לאן הבת שלך תלך כי זה לפי אזור מגורים ומרגע שהיא בפנים דברים הם מחוץ לשליטתך ולשליטתה. אז באמת שהייתי מנסה לראות בזה מוצא אחרון, רק במידה והיא במצב כזה של סיכון עצמי או לסביבה שבאמת אין מה לעשות. מה עם להציע לה לקרוא קצת כאן? להתייעץ עם אנשים שמתמודדים בעצמם עם דכאונות ומצבים נפשיים? בלי להזכיר אבחנה כזו או אחרת, פשוט להציע לה להתייעץ. כדי שיחול איזה שהוא שיפור במצבה, עם כל הרצון הטוב שלך - היא חייבת לרצות לעשות שינוי בעצמה. האדם היחיד שיכול לעזור לעצמה זה היא, ולצערי הרב אני אומרת, הרבה פעמים מגיעים הכי למטה לפני שמוכנים לקבל עזרה ולעשות שינוי. מה שאתה יכול לעשות זה להיות מינימום שיפוטי ומקסימום תומך, כדי שהיא תרגיש בנוח לשתף ולהיות בסביבתך, ולהגיד - אם את רוצה, וכשתרצי, אני קצת התעניינתי בשבילך ואולי יעניין אותך לדבר עם אנשים שחווים התמודדויות דומות. למשל.