לופ שלא מפסיק.
אז אני רוצה להשתחרר ולהיות נורמלית, אבל זה עדיין לא אומר שלעלות במשקל בכל מחיר זה דבר שבא בחשבון.
ויותר מיזה, לעלות במשקל לא מחייב אותי לאמץ הרגלים שאני לא מאמינה בהם. או שכן?
הכי נלחמתי תמיד בדבר שמוגדר אצלי כ'אופי של שמנה'- מה שאומר, בעלת טעמים/חשקים/רעב וכו. גם במשקל התקין ביותר שהייתי בו בשנים האחרונות, לא ויתרתי על ה'אופי הרזה' (ההפך מהשמנה), מה שהתבטא בהבלטת הסימפטומים והאובססיות עד ליצירת דפוסים חדשים.
ועכשיו, האופי של השמנה לא מוותר ולא נכנע. אני האמיתית מתגלה! כמה בושה!
כלכך הרבה שנים שחינכתי אותי אחרת, ובכל זאת נבגדת!
אני מתביישת באופי הזה, מתביישת בזה שאני כבר לא מצליחה להילחם, ובעיקר מתביישת מהמצבים שהאופי השמן מכניס אותי אליהם.
אני מבינה (או לפחות מנסה להבין), שכנראה הדרך להתמודד עם זה בשיתוף פעולה של כל הצדדים על מנת שאף צד לא ירגיש מקופח ויצא למלחמה. אבל מה שקורה בפועל זה שיש צד אחד שתמיד הוא יותר חזק (האנורקסיה). גם אם תוך כדי ניסיון להרגיע אותה היא נרגעת, בסופו של דבר אחרי שאני באמת נוקטת בפעולה כנגדה, היא מתפרצת עד מצב איבוד השפיות. איזה מן תהליך זה?
כל הצדדים מפסידים.
מה בסך הכל ביקשתי (לעיתים), לחיות?

שאלה קונקרטית-
תהליך העלייה במשקל שמושפע מ'אוכל בריא' או מ'אוכל לא בריא' (הכוונה למתוקים, פחמימות ריקות, דגנים לא מלאים וכו), משפיע על התוצאה הסופית מבחינת מראה?
הכוונה אם משנה אם מגיעים למשקל (למשל 40) תוך עלייה מ'אוכל בריא' או 'לא בריא'?
אשמח למענה