אני יכולה לעבור למעונות הסטודנטים החל מתחילת מרץ. זה ממש הפתרון הכי נחשק שיכול להיות לכל סטודנט בעיר הזו כי מדובר במקום במרכז העיר עם חדרים משופצים וכולל כניסה לבריכת שחיה וחדר כושר והמון חיי חברה, מעבר לעובדה הפשוטה שמצוקת הדיור פה משאירה את תל אביב בכיס הקטן. על פני השטח זה באמת מושלם אבל העניין של שירותים משלי נורא מפחיד אותי - אני מאוד חוששת להתחיל שוב להקיא. זה כמובן לא משהו שאני יכולה להגיד לאנשים.

בעצם המצב כזה:
מעונות:
יתרונות - חיי חברה, שכ״ד נמוך יחסית, תנאי מגורים טובים יותר (חדר יותר גדול, כולל מקום ללמוד)
חסרונות - שירותים משלי, הרבה דוברי אנגלית, קרוב יחסית לפקולטה ואני חוששת להפוך לעצלנית ולא לעשות מספיק הליכות

דירה:
יתרונות - השפה המקומית וכמעט לגמרי רק השפה המקומית (הזדמנות מצויינת להשתפר!), שירותים ומקלחת משותפים, מיקום מושלם מבחינת מרחק הליכה, דירה עם אוויר נקי (העיר מסריחה מעישון!)
חסרונות - שכ״ד קצת יותר יקר, פחות הזדמנות להכיר אנשים

מה דעתכן? בבקשה נסו לחשוב על המצב במובן של טווח ארוך של כמה שנים

כדי שתקבלו טיפה מושג על הרקע אני עושה העתק הדבק לפוסט שכתבתי לפני קצת יותר מחודש, שזה בעצם אומר שכל מה שהוא ״שלושה חודשים״ יכול להפוך ל״ארבעה חודשים״:

עברו שלושה חודשים בדיוק מאז שהצבתי לעצמי אתגר לשנות את דרך החיים שלי. כבר אז הייתי ״יציבה״ יחסית עם בולמוסים של פעם-פעמיים בשבוע אבל באמת שנמאס לי. אני עובדת כל כך קשה כדי להצליח בחיים, אז למה אני הורסת את זה עם התמכרות כזו מטופשת?

במשך 17 השנים עם הפרעות האכילה השונות הבטחתי לעצמי שוב ושוב (ושוב!) שזו הפעם האחרונה, שממחר ודי, אבל ההבטחות נותרו בגדר הבטחות ובפועל התקופה הכי ארוכה ששרדתי ללוא בולמוס והקאה, שתמיד באו אצלי ביחד, היתה באשפוז. אז מה היה שונה באשפוז? זה די פשוט - הייתי תחת השגחה צמודה 24/7 והקאה היתה מאמץ גדול. האמת היא שאז הקאתי כמה פעמים, במיוחד כשיצאתי החוצה, אבל זכור לי בבירור שאם באמת הייתי רוצה, הייתי מצליחה גם בלי זה.

אז החלטתי ליצור לעצמי משהו דומה. בתקופה הראשונה ישנתי כמה שבועות עם משפחה מאמצת שיש לי בקיבוץ. לא היתה לי שניה פרטיות וכמובן שחוסר האוכל בבית עצמו גם הכריח אותי לאכול שלוש פעמים ביום (או פעמיים, תלוי ברעב) עם אנשים בחדר האוכל. זה היה קשה. זו היתה התקופה הכי קשה וכמה פעמים שם הייתי על סף בולמוס. היה לי נורא נורא נורא נורא קשה. אני זוכרת שהסתובבתי מול המקרר וממש תיכננתי בולמוס, שכמעט היה בלתי אפשרי לממש.

ואז הגיעו החגים, שגם בהם דאגתי להקיף את עצמי באנשים. אז המצב התחיל להפוך לנסבל יותר. בכל אופן, הכלל של לא להיות לבד עדיין תפס.

באמצע סוכות התחלתי ללמוד ויומיים לפני תחילת הסמסטר (דוקטורט, די מתחיל מתי שמתחיל החוזה) נחתתי במדינה חדשה. כאן חיפשתי לשכור חדר בדירה כמה שיותר עמוסה, בה אין מצב גדול שאשאר לבד וכמובן שאין מצב שיהיה לי חדר אמבטיה או שירותים משלי. זה עבד. האמת היא שהיה לי מקרה אחד של מעידה ממשית, עליה כתבתי לפני כמה שבועות, אבל גם אז זה היה יחסית בקטנה.

עכשיו אני שלושה חודשים אחרי, עם חשק מתון יותר לבולמוס, אבל כזה שעולה במצבי לחץ. שבוע הבא אני עוברת לדירה חדשה, בה אני מקווה שיהיה לי רגוע יותר (כתבתי על עניין העישון שמאוד מפריע לי). ברור לי שברגע שאשחרר מעצמי את המסגרת החונקת שיצרתי לעצמי, אני עלולה ליפול אבל זה לא באמת משנה כרגע. מה שמשנה כרגע הוא להחזיק מעמד.

קשה לי להשלות את עצמי שהכל בסדר. הפחד מהרבה מאכלים קיים ונוכח ואני עדיין בתת משקל. שמתי לב שצמחו לי קצת שערות פלומה על הגוף, מה שאף פעם לא היה לי בארץ. יותר קר כאן ואני חוששת שזו תגובה של הגוף לחוסר השומן שיש לו.

מבחינת אכילה, אני מנסה לאכול מסודר אבל חוששת מהרבה מאכלים, אז מוצאת את עצמי אוכלת בצורה די חד גונית. הרבה פעמים אני רעבה וממלאה את הבטן במאכלים שלא ניתנים לעיכול (גרגרי שומשום לא לעוסים) אבל מהצד השני גם מאפשרת לעצמי לטעום ממאכלים שנראים לי מגרים במיוחד. היום, למשל, אכלתי חמישית סופגניה וממש הרגשתי את כל השמן והריבה. האמת היא שזה היה טעים. חוץ מזה, אני גם אוהבת לטעום מלחמים מקומיים ומדי פעם מקינוחים בימי שבת (רק כאלה שנראים לי טעימים).

אני מחפשת טיפול כאן, ואפילו כבר פניתי לארגון שמספק קבוצות תמיכה ושיעורי יוגה למתמודדים עם הפרעות אכילה, ואני מקווה לקבל מהם תשובה.

לסיכום, שלושה חודשים עברו בהצלחה וכל מה שנותר לי לקוות לו הוא לעוד הרבה חודשים כאלה ואולי, אם באמת מקווה שאצליח להגיע לזה, עם יכולת אמתית להתמודד מול עצמי. אני מקווה להיות בריאה באמת, אני מקווה לקבל מחזור ואני הכי מקווה להגיע לגיל מבוגר בלי לסבול ממחלות שמתלוות לתת תזונה כל כך ממושך...