אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל,אני בן 22,משוחרר כבר שנה,ומזה 10 שנים סובל מדיכאון המחמיר משנה לשנה. הדיכאון מלווה בחרדה חברתית או שמא החרדה חברתית מעמיקה את הדיכאון. זה הגיע למצב שאני לא יכול לראות סרט מבלי לנדוד למחשבות על העתיד הקודר הממתין לי, ועל איך שהימים האמורים להיות "המהנים בחיי" (בכל זאת,חייל משוחרר) הם תערובת של תסכול ומצוקה שאיני יכול אפילו לתאר. הייאוש מונע ממני לטפל בדיכאון,ניסיתי טיפולים, אבל אני לא בן אדם גמיש מחשבתית ובהחלט נשאבתי להרגלים מגונים אליהם מילדות. ניסיתי לשנות, להתנהג אחרת, אבל זה פשוט מרגיש שאני מטמיע בתוכי אושייה אחרת שאינה משקפת את מה שאני מרגיש.
להבנתי ומראייה נכוחה של המציאות, אני סובל מחרדה חברתית בינונית-גבוהה; נרתע ממפגשים חברתיים, מקשר עין, ירידה במעלית עם שכנים ושאר תופעות שרק מעמיקות את חוסר האונים שאני נמצא בו.
הבדידות התודעתית בה אני חש, מלווה גם בבדידות פיזית שנכפתה עליי מכורח המציאות, אבל אין אני תולה את מצבי בכך, משום שישנם אנשים שאובייקטיבית מצבם הרבה יותר גרוע משלי.
תפישתי את עצמי היא שאין ביכולתי באמת להיות אדם פרודוקטיבי, אין בי שמץ של יצירתיות או יצר להנאה, וכל פעולותיי מלוות בזעף שאני אוגר בתוכי תוך כדי חיוך צבוע.
בהיותי בבית ספר, עוד הייתי תמים לגבי ההתדרדרות במצב והייתי סבור כי המצב ישתנה לטובה כשאתגייס לצבא, אך בצבא הגעתי להבנה ממשית כי המקור לתחושתיי אינו השפעה חיצונית כזו או אחרת.
לחלק מהאנשים הבודדים יש את הדיסוננס באשר לשהות עם אחרים ; מצד אחד יש את התאהבות בלהיות לבד מתוך הרגל ונוחות אך מצד שני יש את הכמיהה הפנימית להיות בקרבת אנשים מתוך ידיעה כי מבחינה אבולוציונית בני אדם נועדו לחיות זה לצד זה ( זאת הסיבה להיותנו "שליטי העולם").
אין סוף שבוע שהדיסוננס הזה לא "מכה" בי, ואיני יודע כיצד להתמודד איתו; מצד אחד הבדידות היא עבורי כר נוח שלא גוזל ממני משאבי נפש, אולם מצד שני איני יודע איך בעתיד אוכל לנהל חיים תקינים; משפחה, קניית דירה ורכב וכו'.
הדבר הכי איום בחרדה חברתית הוא שהוא מונע מהפרט לטפל בבעיות "הטכניות" איתם הוא מתמודד במהלך חייו; עבורי לפחות לקבוע תור לרופא זאת משימה אלייה אני צריך כוחות נפשיים, להיכנס לחנות בגדים יכולה להוות עבורי טראומה, וכמובן כל פעולה הדורשת מידת מה של התמקחות ודין ודברים.
אני לא באתי לכאן כדי לחפש תשובות, כי אני יודע שלא אמצא-אני מכיר את עצמי. נכנסתי לכאן כדי לשפוך את אשר על ליבי,זה מקל קצת.
אני מקווה שלא הלאתי אתכם בדבריי,כי אני יודע שחלק מן הנאמר כאן הם מנטרות חוזרות ונשנות של הדיכאוני המצוי, אבל bear in mind שכל דיכאון וכל חוויה באשר היא הינם סובייקטיבים להפליא.