שלום,
כתבתי באתר הישן פוסט אחד לפני בערך שנה ורציתי להגיב אליו, הוא כבר לא קיים ולכן אכתוב מחדש.
קצת פרטים לפני שאני מתחיל, אני בן 18 וחצי וכרגע עושה יג, בתיכון הייתי בקבוצת רובוטיקה שהעבודה בה היא בחודשי ינואר פברואר ובכיתה יב הייתי ראש צוות. אני אכתוב את הסיפור של מה שעבר עלי בבערך שנה וחצי האחרונות. אני אשתמש בשמות בסיפור ואלה יהיו שמות בדויים. הסיפור הזה הוא לגמרי אמתי ולגמרי מנקודת המבט שלי ולכן כנראה ברובו שגוי. אני לא ממש מצפה לתגובות אלא יותר כותב בשביל לכתוב כי אין לי עם מי לדבר כרגע אבל נגיע לזה בסוף.
אז הסיפור מתחיל באזור נובמבר 2017, בשלב הזה אני בכיתה יב. בכמה שנים שמובילות לאותו זמן אף פעם לא הייתי בטוח בעצמי או מאוד מרוצה והייתה לי התחושה שמשהו לא בסדר אבל התעלמתי ממנה על מנת להמשיך בחיי והתרגלתי למסכת האדישות והציניות שלבשתי כל כך הרבה זמן ככה שהכל היה בסדר?.
בנובמבר 2017 התחלתי לחשוב לעומק על זה שמשהו לא בסדר, או יותר נכון משהו בי לא בסדר והגעתי למסקנה שאם אני מחפש מישהו שאני יכול להיפתח בפניו ולדבר אתו על דברים רגישים שמפריעים לי, כאלה מעבר לדברים טיפשיים של שיחות חולין ועקיצות ציניות, בעצם אין לי אף אחד כזה. עכשיו במחשבה על למה ככה המצב לא הגעתי לשום מסכנה מלבד שהמצב הזה נובע מזה שאני לא טוב מספיק, שאנשים לא מעוניינים לדבר איתי על נושאים חשובים שאני לא בסדר. בשלב הזה הנחתי למחשבות האלה בצד כדי להמשיך בחיי. וחוץ מזה שהרגשתי שמשהו בי לא בסדר אז הכל היה כרגיל, מבחוץ נראיתי והתנהגתי בדיוק אותו הדבר.
אחרי בערך 3 שבועות בדצמבר 2017 יום אחד(יום חמישי אחד ליתר דיוק, זה יהיה מוטיב חוזר) התעוררתי בערך בחמש בבוקר בבהלה כשאני מזיע ועם דמעות בעיניים. התעוררתי מחלום, או יותר נכון סיוט, בו חבר שלי תום(הוא יהיה דמות משמעותי) היה חולה במחלה קטלנית ועמד למות, הוא היה מוקף אנשים ואני הייתי מאוד לחוץ ורציתי להיות לידו אבל לא הצלחתי להגיע. וברגע שהצלחתי לפלס דרך ולהגיע אליו התעוררתי. אחרי שהתעוררתי לא הצלחתי להירגע והייתי במיטה עד שהייתי צריך לצאת לאוטובוס לבית הספר. התארגנתי ויצאתי ולא הייתי מסוגל ללכת באותו היום אז הסתובבתי ביישוב שלי ובהיתי במקומות שהכרתי כל חיי. הסתובבתי בערך שעה וחזרתי הביתה אחרי שההורים שלי יצאו. בזמן הזה חשבתי על כמה דאגתי לתום בחלות וכמה הוא היה חשוב לי והעליתי את הרעיון שייתכן ואליו אצליח להיפתח מספיק כדי לספר למישהו מה עובר עלי.
בשלושה שבועות לפני אותו יום ובשלוה שבועות הבאים, לאט לאט התחלתי לפקפק בעצמי, התחלתי לא לאהוב את ההתנהגות שלי ואת הציניות ואת העובדה שהיחסים שלי עם כולם בעצם הם מאחורי מסכה שהפכה להיות אני. התחלתי לשנוא את עצמי. היו יותר ויותר ימים שהתעוררתי בוכה ולא יכולתי לקום ולצאת או שלא נרדמתי ולא ממש ישנתי, התחלתי להעלות את המחשבות שעדיף היה לכולם ולי אם הייתי מת. מבחוץ השתדלתי כמה שיותר להראות אותו דבר כדי שאף אחד לא יעלה בדעתו שמשהו לא בסדר ויבזבז את הזמן בלעזור לי כי חשבתי שלא מגיע לי עזרה ואני סתם אכביד על מי שינסה, הייתי מוצלח בזה. מנגד היה בי חלק שרצה שתום יקלוט שמשהו לא בסדר וינסה לעזור לי.
ינואר 2018, התקופה של הרובוטיקה התחילה והכל היה עמוס, וכלל פגישות עד הלילה כל יום. בשבוע הראשון ביום חמישי המצאתי תירוץ שאני לא יכול להיות בבית וביקשתי מתום להישאר אצלו. הסיבה הייתה שרציתי לספר לו מה עובר עלי והייתי צריך סיטואציה בה שנינו לבד ואני אוכל לקלחת את הזמן. במהלך השבוע לפני הרצתי את אותה שיחה בראש שלי כל כך הרבה פעמים וכשהגיע אותו יום ישבתי בחדר שלו ובמשך שעה בזמן שאני רועד ומקוטע סיפרתי לו כל מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. אחרי זה הוא ניחם אותי קצת והיה קצת בשוק והלכנו לישון. הייתי לחוץ מהתגובה שלו בבוקר אבל הצלחתי לישון, הרגשתי טוב יותר לראשונה זה חודשיים. בימים העוקבים הצלחתי לדבר אתו ולשתף וחשבתי שאני יכול להיעזר בו.
שבוע אחרי ביום חמישי בבוקר קיבלתי שיחה מההורים שלי שהיועצת יצרה אתם קשר שהיא קיבלה מידע שהבעתי נטיות אובדניות, המידע הזה הגיע מתום. אני לא ידעתי מה לעשות וסירבתי לדבר איתם עד הערב, כעסתי שהם דואגים ושהיועצת התערבה אבל לא יכולתי לכעוס על אף אחד ובמיוחד לא על תום. את הכעס כיוונתי כלפי עצמי שאני גורם לתום ולהורים שלי לדאוג. באותו יום לא רציתי להיות בבית ואחרי שההורים שלי הכריחו אותי לשבת ולהקשיב להם מדברים הלכתי לחדר וקבעתי עם תום שאחרי שהם ילכו לישון אני אלך אליו כי לא רציתי להיות בבית כשהם יקומו.
בשבוע שאחרי אני נמנעתי מלדבר עם היועצת או ההורים שלי כמה שאפשר עד שהם הפסיקו אבל בחמישי אחרי ההורים שלי התקשרו אחרי שיצאתי מאיזה מבחן ואמרו שהם דיברו עם היועצת ושעל מנת שאוכל להמשיך לבוא לבית הספר אני צריך ללכת לשיחה עם פסיכיאטר ולקבל אישור שאני בסדר. אני לא הייתי מוכן ללכת לדבר עם אף פסיכיאטר והתעלמתי מכל פנייה שלהם. זה גרם להם לדאוג כמובן מה שגרם לי להרגיש רע יותר ולכעוס על עצמי.
אחרי שבוע ועידוד מצד תום הסכמתי ללכת לפסיכיאטר. בשיחה לא שיתפתי פעולה בכלל, לא יכולתי להתחיל לספר למישהו זר שיושב מולי מה עובר עלי והוא בתגובה לא הסכים לתת את האישור שהיועצת צריכה. אני הרגשתי מאוים ורציתי רק לצאת משם. אחרי זה לא הסכמתי לחזור אליו ולא דיברת על שום דבר עם ההורים כשלא הייתי בפגישה של הרובוטיקה או בימים המעטים שעוד הלכתי לבית ספר נעלתי את עצמי בחדר. ההורים שלי החליטו לדבר עם היועצת ולבטל את העניין של האישור.
עם הזמן היה לי קשה יותר לפנות לתום, התחלתי להרגיש שמשהו השתנה ושהוא מתרחק ממני אני ניסית להתקרב אבל זה עבד פחות ופחות. התחלתי לחשוש שהעמסתי עליו יותר מידי או שהוא, כמו שלשבתי שכולם, לא רוצה לדבר איתי ולא ידעתי מה לעשות, רציתי לדבר אתו אבל התחושה שזה פוגע בו חיזקה את המחשבה שלי שלא מגיע לי עזרה ואני רק אפגע ואבזבז את הזמן למי שינסה. שני הרצונות האלו קרעו אותי מבפנים. אחרי בערך שבועיים, פברואר 2018, כשלא כל כך דיברתי עם תום על מה שמפריע לי ועל זה שאני חושש שאני מפריע לו הצלחתי לפנות למישהי נוספת, רותם. היה לי קשה אבל הצלחתי לספר לה בצורה כללית יותר ופחות מפורטת מאשר לתום מה עובר עלי אבל זה גם עזר.
בשלב הזה היועצת פנתה להורים שלי שוב ואמרה שהיא יכלה להעביר את המצב בלי האישור אבל שבלעדיו היא לא יכולה להוציא אותי לטיול השנתי שהתקרב. בהתחלה לא הסכמתי אבל בסוף נכנעתי כי לא רציתי שאנשים יתהו למה אני לא בטיול, הלכתי לפסיכולוג אחר שאתו הצלחתי קצת יותר לשתף פעולה והוא נתן לי את האישור וביקש שאני אחזור להיפגש אתו שוב אבל סירבתי.
בשלב הזה כבר בקושי הייתי ביית ספר וחוץ מהרובוטיקה שלא רציתי לאכזב את הקבוצה לא עשיתי ממש שום דבר, וגם בזה לא רציתי לבכות באמצע הסדנא אז הייתי הולך לשעה ויותר לפעמים כמה פעמים בפגישה למקום מבודד מאחורי הבניין. לא רציתי לעשות שום דבר, לא נהניתי מדברים שהייתי עושה אכלתי רק כשהייתי ממש רעב וישנתי רע.
הטיול השנתי היה בשבוע לפני האחרון של פברואר, ביום הראשון של הטיול בעצירה ניסיתי לדבר עם תום שוב ולשאול בנוגע לתחושה שלי שהוא מתרחק, הוא אמר שזה לא נכון ולא הגענו לשום דבר חוץ מלגרום לשנינו להרגיש רע יותר. ביום למחרת ניסיתי שוב לשאול את אותו הדבר הפעם קיבלתי את התשובה שחששתי ממנה שאני מעיק עליו. מהשיחה יצאנו קצת יותר טוב וניסיתי להתרחק ממנו קצת כדי לתת לו את המרחב שלו בלעדי. מאוחר יותר התחלתי לחשוב שמשהו נוסף מפריע לו ורציתי שאני אוכל להיות שם בשביל להקשיב לו. ידעתי שאם אני אוכל להיות שם כדי לעזור לתום בצקת זו סיבה טובה מספיק להישאר כאן. ביום השלישי עשיתי משהו אמיץ ופניתי לרון שלא ממש הכרתי אבל היא חברה טובה של רותם וזכרתי שכשדיברתי עם רותם היא ניסתה לעודד אותי להיפגש עם פסיכולוג ונתנה דוגמא שהיא יודעת שזה עוזר מאוד לרון. חשבתי שאולי יעזור לי לדבר עם מישהו שמתמודד עם משהו דומה לי ומבין מה עובר עלי. בשלב הזה כבר קראתי באינטרנט מספיק כדי לדעת שאני סובל מדיכאון. ולדבר עם רון באמת היה טוב, היא באמת הבינה מה עובר עלי ואת התחושות שהרגשתי, דיברנו פחות או יותר כל אותו היום ומתישהו הבנו ששנינו נוהגים לדבר עם תום וששנינו שמנו לב שמשהו מפריע לו אבל הוא סירב להיפתח לאף אחד. ניסיונו לדבר אתו שוב, רון הצליחה קצת אבל אני רק נראה שגרמתי לו להרגיש רע וכתוצאה אני הרגשתי רע. בערב אני ורון דיברנו עוד, ובפעם הראשונה אמרתי בקול משהו שעבר לי בראש אבל נמנעתי ממנו, וכשאמרתי את זה הבנתי שבעצם מאותו יום בדצמבר שהתעוררתי מהסיוט היו לי רגשות לתום, התאהבתי בו. זה גרם לי להרגיש נורא, הבנתי עד כמה אני רוצה אותו ושזה לא הולך לקרות ועד כמה מה שאני הכי רציתי הוא שיהיה לו טוב ושאני פוגע בו. שוב היו לי בראש שני קולות שצועקים, האחד שאני אנסה להתקרב ולעזור לו והשני שאני פוגע בו ושהדרך שלי לעזור לו הכי הרבה היא לדכא את עצמי ולעזוב אותו בשקט.

המשך בתגובה