קצת קשה לי, והחלטתי שאני רוצה לכתוב את זה כאן אבל אין לי ממש מושג מאיפה להתחיל. נראה לי שאני אתחיל מנקודת התחלה מוקדמת בזמן יחסית, מתוך תקווה שאין כאן הגבלת תווים. אני אתחיל מכיתה ה', למרות שזו בבירור לא ההתחלה. בכיתה ה' היו לי שני חברים. ובכן, לא ממש חברים. להם לא היו חברים, הם רצו חברים, ואולי אף היו צריכים, ואני נעניתי. האחד היה בעל משקל עודף, בעיות קשב וריכוז, התפרצויות זעם ונטייה לאלימות. השני היה נכה, פיזית וגם בינתית במידת מה. לשניהם לא היו חברים מלבדי. הייתי חברה שלהם מכורח, ולא מתוך עניין משותף. עשיתי את זה פשוט כי מישהו היה מוכרח לעשות את זה. הדחייה החברתי של שניהם עברה כל גבול. אנשים לא הסכימו לדבר איתם ולא הסכימו לגעת בהם, או אף באחרים שנגעו בהם. כל מי שנגע בהם נחשב היה לנגוע והיה שוטף במהרה את ידיו. זה היה בעייתי. במיוחד עם הנכה שלא יכל ללכת ללא עזרת אחרים. היה לי קשה לתקשר עם שניהם. זה נגרר לאורך כיתות ה' וו, כשאי סופגת קצת בריונות צד. בכיתה וו התאהבתי במישהי בת שכבתי. אני חושבת שזה היה הדדי לתקופה מסויימת, אך מעולם לא העזתי לבדוק. הרגשתי בודדה. למעשה, כשאני חושבת על כך מן הראוי שאספר קצת אחורה בשלב זה. בכיתה א' גם היה לי חבר. זה היה מן קצר אחרי שחזרתי לאזור בו אני גרה אחרי שנתיים של גן חובה הרחק משם. אני ואותו חבר נהגנו להיפגש על בסיס יומי. הוא היה החבר היחיד שלי, אך לאחר זמן מה כאשר שאלתי אותו אם ירצה להיפגש, הוא התחיל להתחמק מן השאלה. רק לאחר כמה חודשים בהם הצעתי לו כמעט כל יום להיפגש והוא חזר וסירב הבנתי שאין הוא נהנה מחברתי. זה די שבר אותי. אני חושבת שמאז קשה לי להאמין שמישהו רוצה בחברתי. בעקבות הנסיון עם שני חברי מכיתות ה' וו' התחזקה תחושה זו אצלימכיוון שביליתי גם בצד השני. אהבתי את שניהם, באמת! ורציתי להם רק טוב, אך לא באמת רציתי בחברתם. כך למדתי שאפשר להתחזות לחבר גם מתוך כוונות טובות.
אתם בטח שואלים את עצמכם לגבי אותה ילדה שהתאהבתי בה. ובכן, לא היה לי האומץ לספר לה, וןאט לאט התחלתי בתהליך של שכנוע עצמי שהיא שונאת אותי. שיש לה כל הסיבות לשנו אותי. ובוב בזמן, צד אחר של אישיותי היה סבור כי היא מאוהבת בי. אותה תקופה הייתה כואבת וקשה. חשבתי עליה ללא הרף, וכשניגנתי הרגשתי כי אני מנגנת בשבילה. אהבה זו התגברה ודעכה בהדרגתיות עד לכיתה ז'.
כאשר נגמר היסודי, במסיבות הסיום של כיתה ו' כולם בכו מסביבי. אני דווקא חשבתי שיש בזה יתרונות מסויימים. חשבתי שהגיע הזמן להתחיל מחדש. סבתא שלי הייתה אומרת שכשמתחילים להיעלב, להתעצבן, לכעוס, לסבול, או להיעצב, הגיע הזמן להמשיך הלאה ולעשות "delite". אבא שלי אומר לגבי מחשבים:"כל בעיה-reset תחילה". החלטתי שזה דווקא זמן טוב. עם הגיעי לחטיבה, בית ספר חדש, עם כמה שהכרתי וכמה שלא, ניתקתי מיד את הקשרים עם שני ה"חברים" שלי. עם הנכה זה היה קל. הוא עבר לבית ספר אחר, מונגש. עם השני זה גם היה קל, גם אם היה מביך במידת מה במסדרון.
כל הזמן הזה, נדמה ששכחתי לציין, היו לי חברים נוספים, בחוג סיירות. אותם פגשתי רק פעם בשבוע. היו ביניהם חברים טובים, וגם אחד שהיה דומה לחברים מהיסודי, אך יותר גרוע. הוא היה אדם גס רוח, אנוכי, ציני וחסר רגישות. צפאת הסיבות הללו אף אחד לא רצה להיות חבר שלו. בסיירות, גם אני לא טרחתי לקחת את "תפקיד" החבר שלו, אך בחטיבה, הוא שובץ בילד איתי בכיתה. עם היום הראשון ללימודים הוא התיישב על ידי וכך התחילה חברות מזוייפת נוספת. הפעם זה היה יותר גרוע. הוא נדבר אלי כמו מסטיק לסוליית נעל, ואני מצדי לא אהבתיו אפילו קצת, אך לא העזתי לאמר לו את זה מחשש לפגוע בו, והאמת העצובה היא שהוא גם היה הדבר הכי קרוב לחבר שהיה לי.
למעשה אני נוטה להגדיר חברות לפי קריטריונים מסויימים. אולי זה מכיד על נכות נפשית מסויימת. הקריטריונים הם כאלה:
1. בהינתן שיש לי זמן פנוי, ודרך התניידות, האם אני רוצה לבלות איתו?
2. בהינתן שיש לי משהו מעיק על הלב שאני רוצה לספר למישהו, האם הוא אופציה?
כעת דבר נוסף: חברות צריכה להיות הדדית.
אמיין כעת את החברים שלי. החבר מכיתה א' לזמן מסויים ענה על קריטריון 1. החברים בכיתות ה' וו' ענו על קריטריון 1 רק מהצד שלהם. הילדה שהתאהבתי בה ענתה על שני הקריטריונים מהצד שלי ומצדה, נראה לי שרוב הזמן רק על אחד. החברים מהסיירות תיפקדו קקבוצת חברים, ולא חבר יחיד, שענתה על קריטריון אחד. הילד מכיתה ז׳ ענה על קריטריון 1 רק מצידו. במחשבה שנייה היה אדם נוסף בכיתה ז׳ אשר רציתי להיות בחברתו, אך הוא לא רצה בחברתי. בכיתה ח' השתנה דבר. פיתחתי סוג מסויים של חברות עם מישהי. בגדול סה הלך ככה. למדנו ביחד במרכז למחוננים, באותו יום בו הייתה הפעולה של הסיירות. פועל יוצא: הלכנו ביחד מן ההסעה אל הפעולה. גילינו שטוב לנו ביחד. מכיוון שהיה פרק זמן מן ההגעה של ההסעה לתחילת הפעולה, פעמים רבות בילינו אותו יחד, גם אם על פח רוב התערנו בשאר חברנו לחוג.
מעולם לא הייתי המאושרת שבאדם, אך תמיד היו תקופות שהיו יותר קשות מאחרות. בשלב מסויים של כיתה ח', זה קרה. בתקופה זו היה לי קשה להתמודד עם המסה האנושית לפני הפעולה, ועל כן, הלכתי להתבודד בצד. לרוב, היא באה איתי. כך יצא, שלראשונה בחיי היה לי מישהו שענה על שני קריטריוני החברות: גם רצינו להיות ביחד וגם שיתפנו קשיים אחת עם השנייה. בכיתה ח' גיליתי את הנחמה במגע האנושי (ליטוף, חיבוק והחזקת יד) ממנו נמנעתי עד אז, וגיליתי איך בוטחים באדם אחר. בסוף אותה שנה היא עזבה לקנדה.
ישנם אנשים רבים וטובים מסביבי, אך כיצד אוכל לבטוח במישהו שהוא חבר שלי למען עצמו, כמו שבטחתי בחברה מכיתה ח', ולא חבר שלי למעני כמו שהייתי ל''חברים'' מכיתה וו?