מנהלי קהילה
האם אצליח להחלים? מה היא בכלל החלמה?
שנים של הקאות ובולמוסים, שנים של תת משקל, שנים ללא ווסת ואני יכולה להגיד בביטחון מלא שההפרעה היא חלק ממני. היא בחלק האחורי של הראש אבל היא תמיד שם. אני לא שמה לב אליה אבל, אם חד עין יעיף מבט, הוא יוכל לראות שהבטן תמיד מכווצת, הידיים בודקות כמו מתוך אינסטינקט את גובה הבליטה של העצמות, כשאני מאוד מרוכזת הן אפילו מהלכות בין הצלעות. האכילה תמיד תהיה לפי סדר הדברים וככל שהמאכל יותר מורכב, כך הסדר יהיה יותר גלוי. הקשה של הלחם תמיד, אבל תמיד, יבוא ראשון. אלא אם יש גם זרעים או תוספות אחרות - אז הוא יבוא שני. החסה תמיד תאכל ראשונה והעגבניה תמיד תהיה האחרונה בתור. ואני בכלל לא מתכוונת לזה. זה פשוט שם.
כל ביקור בסופר מלווה בסקירה מוחית של כל המוצרים עליהם אני עושה בולמוס. זה כבר חלק מהשגרה ופשוט לא ניתן לעצירה.
ובפועל? אני אוכלת מסודר ולפעמים גם חורגת ממה שתכננתי. אני מחשבת תמיד את כמות הקלוריות וממירה אותן ליחידות מידה של גרם\גוף. זה פשוט ככה. כמו שאין מי ששוכח לנשום, ככה הראש שלי לא שוכח את קיומם של כל הנקודות הללו.
וכשאני לבד? המחשבה על בולמוס תמיד איתי. אני חייבת להתעלות על עצמי ולמשוך את הזמן כדי שהתאווה החייתית הזו לא תמומש.
אני לא יכולה להיות יותר מדי זמן לבד.
האם אי פעם אוכל?
אני שומרת על עצמי בחברה תמידית של אנשים. האם אי פעם אהיה מסוגלת להיות בעלת שירותים משלי או שמהדירה אעבור מיד לגור עם החבר? סתם ככה, כדי שלא אהיה לבד.
האם יש לזה סוף? או שאולי תמיד אחיה לצידה של הפרעת אכילה?
מתי היא בכלל התחילה? אולי זו פשוט אני וכל מה שניתן לעשות הוא להחזיק חזק ולכבול את הסימפטומים כדי שלא יתירו את עצמם מהשלשלאות הכבדות שהם נכנסו לתוכן.
הסימפטומים האלה הם כמו גז שרק מחכה לפרוץ החוצה. עד מתי המשטר יעבוד? מתי האסירים יפרצו את החומות?
או שאולי אני ״אנצח״ והם ימותו יחד איתי
דנה אברמוביץ
הי יקרה, את כותבת שאחרי כל כך הרבה שנים ההפרעה היא חלק ממך, ולא בכדי. ידוע, שככל שחולף הזמן ההפרעה נעשית חלק מהחולה וקשה יותר להרפא ממנה. האם לא ניתן? אין לי תשובה עבורך, רק יכולה לספר, שלא חסרים מקרים של החלמה גם אחרי עשרות שנים. את שואלת מה זו החלמה וזה בהחלט מונח נתון לדיון, אז בואי נסתפק בשיפור ניכר בסמפטומים. בואי נסתפק בכך שהמחשבות וחלק מההתנהגויות עדיין קיימות, אך אין אינן מנהלות אותך בחייך, לפחות לא באופן שמגביל אותך או פוגע בך. אני חושבת שזו עסקה לא רעה :). ולגבייך, במצב של תת משקל הנובע באופן ישיר מתת תזונה, אין אפשרות להפסיק את הדחפים לבלמס. זה השרדותי וחזק מכל אחד. אפשר מדי פעם להתגבר, אבל הדחף לבלמס, כדי לתת לגוף את מה שחסר לו כל כך הרבה זמן, לא יעלם. מצד שני,סיפוק הצרכים התזונתיים במלואם ועליה במשקל בהחלט בעלי השפעה מוחית חיובית על הדחפים האלה, כך שיש תקווה :)
PensatoreR
זו אכן בדיוק השאלה שלי - האם החלמה היא השקטה של הסימפטומים או שהיא העלמה מוחלטת שלהם? אני יודעת שאני חייבת לעלות במשקל ואני רוצה לעלות במשקל אבל אני גם כל כך לא רוצה. אני אוכלת בכמות שאמורה להעלות אותי במשקל (אני לא אוכלת פחות מאדם נורמלי) אבל זה פשוט לא קורה. אני נורא מתממת כי בפועל אני יודעת שכשאני מרגישה שמנה, אני מיד מקצצת אפילו בלי לתכנן את זה. אני די כבולה בזה ולא יודעת מה לעשות. בהשוואה לפעם, אני במצב מדהים. אני מתפקדת באופן מלא, ואפילו יותר ממלא, מצב הרוח שלי לרוב טוב ואני נראית רזה אבל נורמלית לחלוטין. מצד שני, ברור לי שחיים בצל ההפרעה הם התפשרות ושאיכות החיים שלי יכולה להיות טובה יותר...