הגוף שלי כואב.
כל הגוף שלי, מכף הרגל שוררת את עצמה כל בוקר לעשות את הצעד הראשון, ועד קצה הראש, שכבר עייף מלחשוב.
אנחנו חיים על פי תאריכים, על פי ימים בשבוע, שילכו ולא יחזרו. ואני שואלת את עצמי, בשביל מה לחכות ליום הבא? מה יש בסוף שבוע שכולנו מחכים לו? נכון, אז לפחות אפשר לנשום מהעבודה שאת גוררת את עצמך אליה, אז יהיה איך לשלם על הדירה ולהביא כמה ירקות מהירקן למטה. אותה רוטינה. אותה השגרה שמעייפת אותך, ואת מרגישה שאת לא רוצה שיגיע מחר, ושוב.
אני שואלת את עצמי, בשביל מה? אני לא נהנת לנשום. אני לא רוצה לנשום. אני לא רוצה לקום מהמיטה, אני לא רוצה לראות את השמש זורחת יותר, אני לא רוצה להעביר את היום במטרה שייגמר כבר הסבל הזה, בשביל שיגיע חדש? ואז מה יהיה בו?