אהובה, עצוב לי לקרא, אין לי ילדים אבל זה ממש מהדהד לי, החלק הזה שלמדת ועבדת ועדיין את לא מרגישה שאת מוצאת את מקומך בעולם... גם לי יש תקופה בדיוק כזו, שאני שואלת בה מה הלאה ועד מתי. סערות ועליות ומורדות הם חלק מחיינו. לא תמיד אנחנו חייבים שבאותו רגע יהיו לנו כל התשובות. לפעמים מספיק לשחרר, להמתין, להחלים ולנהוג בעצמנו בזהירות ובעדינות. לחשוב על מטרות לטווח הקצר והקרוב ולא על כל-כך גדול וקדימה... לי זה עוזר לפחד פחות ולהיות פרקטית יותר. לפעמים פשוט צריך לעשות מקום לכאב, לכאוב ולחלחל וללמד אותנו. לי מאד עזר שמצאתי מטפל חכם שליווה אותי ויחד איתו הבנתי כל מיני תובנות על עצמי ומה נכון לי, אבל זה תהליך ארוך ומלא תהפוכות, אחרי שנתיים אני מרגישה שעוד יש לנו דרך ארוכה ללכת.

אני שמחה עבורך שמצאת מי שילווה אותך ונשמע שיש בך מידה של קבלה. לי קשה מאוד לקבל את עצמי, למצוא בי דבר מה חיובי. חוסר החלטיות, תלותיות פסימיות שאני ככ מתנגדת לה. חלומות שנגוזו וחוסר היכולת לחלום. אני רוצה לחיות, לשמוח, לתת לאהוב להאמין ולא להשלים עם המצב הנוכחי. חוששת שזו בחירה שלי ואינני מצליחה לשנותה