מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

זמן ירידה

27/02/19 10:03
19 תגובות

שלום לכולם.
אני אובחנתי לפני כמה שנים ועדיין דיי מתקשה להבין איך אני אמורה להתנהל עם המחלה.
יש לי תחושת כישלון מתמדת.
אני מתקשה להחזיק במקום עבודה יציב ונורמלי, מכיוון שבסופו של דבר הלחץ, התחרות והאגו מסביב מכריעים אותי. זה זרז לאפיזודות טעונות שגורמות לי להתפטר או להיות מפוטרת. ומצד שני, כשאני לא עובדת תחושת הכישלון היא זרז נוסף להדרדרות המצב. ורציתי לשאול.
האם אתם סובלים מאותו הקושי?
איך אתם מתמודדים במקום העבודה?
האם מצאתם איזו משוואת קסם שבה אתם מצליחים להחזיק מקום עבודה מבלי להדרדר?
אני יודעת, אני מחפשת פיתרונות, או שמישהו יגיד לי שאני בסדר, שזה הגיוני וככה זה אצל כולם. אני פשוט רוצה לדעת שיש שם אנשים כמוני, שאני לא לבד, ושאולי זה אחד הסימפטומים למחלה. זה אולי יוכל, ולו מעט, להרגיע אותי.


תגובות

Lilu1
מנהל קבוצה
בת 30 פלוס, לומדת לתואר שני, ומקווה לטוב בתוך המאבק שלי עם מצבי רוח קיצוניים וחרדות. יחד עם המון אומץ ובלי לוותר, ועזרה מחברים ומשפחה, שהם אהובים שלי והתקווה שלי. מאובחנת עם הפרעה דו-קוטבית, לא מאמינה באבחנות, אלא באנושיות ורגשות. לומדת לעשות מקום לרגשות שלי במסע הארוך שלי להכיר את עצמי ולתפוס מקום בעולם.
02/03/19 0:46

יש לי המון מה להגיב, אבל לא בא לי על רגל אחת ואני בימים מאד עמוסים... יש נטייה בזמנים קשים לפעמים לייחס כל דבר ל״מחלה״. יש דברים שבאמת קשורים ויש דברים שיש לאנשים אחרים, האמת שלהרבה בדור שלי... והאמת שרק בבדיקה עצמית מעמיקה לבד או בטיפול הבנתי עם עצמי את הדפוסים שלי. הבנתי גם שלפעמים המחלה הייתה מין ״פח זבל״ לכל הדברים שלא אהבתי בעצמי ולא הבנתי איך לשנות. כמו שאני מרגישה ורואה את זה ה״מחלה״ היא לא בהכרח נתון מוגמר, אלא אתגר מיוחד שבא להראות לנו ללכת בדרך יותר נכונה לנו. למשל, אולי שהתחום שאני בו לא באמת מתאים לי ולא בחרתי בו בגלל הרצון שלי, או שאני יותר מדי מרצה אחרים במקום העבודה ופחות מדי עומדת על שלי... סתם דוגמאות מחיי. אבל כן, בהחלט דפוס שמוכר לי מחיי. למדתי להתיידד איתו ולהבין שאני לא בן אדם שאוהב מסגרות נוקשות, שקשה לו להשאר במקום אחד לאורך זמן ואני מנסה מצד אחד לא להכנע לדפוס ולקושי כשהוא עולה, לא להגיב במיידי אבל כן להקשיב... כי אם כבר לא טוב לי באמת עדיף להחליף וללכת. זה בדיוק האתגר שלי גם עכשיו, כשיהיה לי זמן אני ממש מחכה לכתוב על זה פוסט

צוחהבוחקת
02/03/19 16:51

וואי לילו. תודה שהגבת לי. באמת שחיכיתי לתגובה. אני בימים לא קלים. דיי אבודה. אצלי העבודה עושה טוב. משפרת את המצב, אבל אולי, כמוך, אני לא טובה במסגרות נוקשות. כל שנה וחצי מחליפה עבודה, וזה מעייף מאוד. לאחרונה פיטרו אותי מעבודה שאהבתי מאוד. וזה, אחרי ש״יצאתי מהארון״ וסיפרתי על המחלה. יכול להיות שזה היה קשור לזה (כי זה משהו אחד להגיד שמתמודדים עם בנאדם שונה, ומשהו שני באמת להתמודד איתו), אבל בסופו של דבר הבוס שלי התעצבן על משהו ובמקום לבוא ולהגיד הוא פשוט החליט לא לדבר איתי. עשה עלי חרם עד שאתפטר... הפעם הייתי חזקה ונלחמתי. הוא עדיין החליט לקחת אותי לשיחה ולהגיד שהוא מאוכזב, ושלא מתפקידו להגיד לי על מה, אז הוא לא מדבר איתי. ואז הוא אמר, או שתתפטרי כי לא תוכלי יותר או שימאס לי ואפטר אותך. זו היתה הפעם הראשונה שמצאתי משהו שאני אוהבת לעשות. פעם ראשונה שחשבתי שמצאתי בית. פעם ראשונה שסיפרתי במקום עבודה על ״הבעיה״ שלי. וזה מה שקרה. אחרי חצי שנה שמשכתי, הוא באמת פיטר אותי. וכבר 8 חודשים שאני מובטלת. ואני מתגעגעת. לעבודה, לאנשים, להרגשה המוגנת שהיתה לי שם. מוגנת בדיעבד כן? אבל זה שבר אותי. ואני עצובה. ועצבנית. שקיים מישהו כזה בעולם, שכמה שהייתי וניסיתי הפיל אותי. ואני יודעת שזה ארוך :) אבל פעם ראשונה שכתבתי והוצאתי את זה. אז גם אם אף אחד לא יקרא, זה חיזק אותי קצת. אז תודה לילו.

היי יקרה,מזדהה לחלוטין איתך את לא לבד

אני עבדתי שנתיים במקום שהעניק לי בית חם וטוב. לא לספר להם עלי אכל אותי מבפנים כל יום ההסתרה של ה"תיוג הפסיכיאטרי" כירסמה אותי.אני כבר לא עובדת שם.וכרגע גם לא עובדת ,מה שאני מנסה להגיד זה כל הכבוד על האומץ ועל ההחלטה כן לספר ולגלות מי באמת אוהב אותך כמו שאת ורואה אותך את אלופה והפוסט שלך השראה"הבעיה" אהבתי :)

Lilu1
מנהל קבוצה
בת 30 פלוס, לומדת לתואר שני, ומקווה לטוב בתוך המאבק שלי עם מצבי רוח קיצוניים וחרדות. יחד עם המון אומץ ובלי לוותר, ועזרה מחברים ומשפחה, שהם אהובים שלי והתקווה שלי. מאובחנת עם הפרעה דו-קוטבית, לא מאמינה באבחנות, אלא באנושיות ורגשות. לומדת לעשות מקום לרגשות שלי במסע הארוך שלי להכיר את עצמי ולתפוס מקום בעולם.
02/03/19 22:17

חיבוק אהובה, זה באמת לא פשוט. מוזמנת לשתף תמיד ולא צריכה להתנצל על האורך. גם לי הכתיבה מאד עוזרת.

צוחהבוחקת
28/04/19 21:29

היי לך מתמודדת איכשהו. איזה נהדר זה שהגבת לי. תמיד יש מן הרגשה כזו שאצל כולם הכל עובד כמו שצריך. ואני מאמינה שגם אנחנו (המתמודדים) למדנו שעדיף להתמודד לבד ובחדרי חדרים, מאשר לשתף. תהיתי למשל: איך זה שמעטים מאוד כותבים או מגיבים פה? איך זה שאין קבוצת תמיכה לאנשים כמונו? הרי אנחנו יכולים להיות כוח וידע אחד של השני. יכול להיות שזה בגלל שההתמודדות שואבת אותנו כל כך שאין לנו כוח לעוד. נראה לי שזו הסיבה. ועדיין איזה כיף שהגבת לי. איזה נעים זה להרגיש שאני לא לבד בעולם. לפעמים אני מרגישה כל כך בודדה עם המצב שלי, שאני שוכחת שיש עוד אנשים קצת שונים אבל גם קצת כמוני. תודה לך.

לונגלי
28/04/19 22:07

כל הכבוד את אמיתית וגלויה לדעתי הפתיחות היא הפתרון לבעיה הם הפסידו אדם תמים ישר וכנה דבר שקצת נדיר להשיג היום

אני בוכה,מתוך היופי והשימחה שנוצרה כאן כרגע שיש עוד מישהו שמרגיש כמוני באמת כוח עצום ,איזה כיף שהגבת לי צוחהבוחקת וגם לונגלי ,לא ברור למה אנשים לא מרשים לעצמם לשתף ולהגיב אילו רק הביקורת והשיפוט העצמי היו נעלמים היינו מתרפאים ומרפאים אחד את השניה מעצם הכתיבה והקריאה עצמה..אני ללא עבודה כרגע מצב מאוד רגיש לא יודעת איך למלא את היום,עברתי למקום מגורים חדש לא מספיק אני בי פולאר עברתי תאונת דרכים באוגוסט נוראית ,אני כבר לא נוהגת..ובמקביל עקצו אותי באינטרנט ב60 אלף שח אני עייפה מנסיעות לטלפונים לבנק ולמישטרה מנסה לצאת מהברוך הזה חייבת מלא תמיכה ולנסות לפעמים לזכור שיש יותר גרוע ולעמוד בכל זאת על הרגליים ולצאת מהמיטה בבוקר לבית ריק כי בעלי עזב אותי במאניה האחרונה שהייתה לי לפני שנה אחרי 8 שנים של זוגיות פפפפפ כמו 10 מכות מצריים מה שעברתי עייפה ...

happyday
18/06/19 10:33

גם אני לא החזקתי מעמד במקומות עבודה. בעאסה רציני. ואתה אפילו לא יכול לשתף אותם בבעיה שלך.

צוחהבוחקת
18/06/19 12:24

אני דווקא שיתפתי בבעיה. חשבתי (בתמימות) שזה מה שיעזור. מסתבר שזה בדיוק מה שדירדר את המצב. בסופו של דבר זה תמיד נופל על ״להתמודד עם משוגעת״. לכן, לצערי, הבנתי שנידונתי לעד לשקר במקומות עבודה על למה לא הגעתי ולמה אני לא מרגישה טוב...:( לפעמים אני חושבת שלאנשים כמונו פשוט לא מגיע לעבוד, המצב שלנו רק מחמיר בדיוק במקומות האלה...

למה אין קבוצות תמיכה לאנשים כמונו שנוכל להיפגש ולשתף את שעל ליבנו

Lilu1
מנהל קבוצה
בת 30 פלוס, לומדת לתואר שני, ומקווה לטוב בתוך המאבק שלי עם מצבי רוח קיצוניים וחרדות. יחד עם המון אומץ ובלי לוותר, ועזרה מחברים ומשפחה, שהם אהובים שלי והתקווה שלי. מאובחנת עם הפרעה דו-קוטבית, לא מאמינה באבחנות, אלא באנושיות ורגשות. לומדת לעשות מקום לרגשות שלי במסע הארוך שלי להכיר את עצמי ולתפוס מקום בעולם.
16/07/19 8:52

יש כאלה, כדאי לפנות לעמותת אנוש או לחלש בגוגל. בזמנו חיפשתי וגם מצאתי אבל מסיבות שונות החלטתי שזה לא מתאים לי, אז אני יודעת שיש.

צוחהבוחקת
16/07/19 13:38

באמת? אשמח לדעת מה גרם לך להתחרט...

Lilu1
מנהל קבוצה
בת 30 פלוס, לומדת לתואר שני, ומקווה לטוב בתוך המאבק שלי עם מצבי רוח קיצוניים וחרדות. יחד עם המון אומץ ובלי לוותר, ועזרה מחברים ומשפחה, שהם אהובים שלי והתקווה שלי. מאובחנת עם הפרעה דו-קוטבית, לא מאמינה באבחנות, אלא באנושיות ורגשות. לומדת לעשות מקום לרגשות שלי במסע הארוך שלי להכיר את עצמי ולתפוס מקום בעולם.
16/07/19 13:52

לקחתי חלק בקבוצות, אבל לא של מתמודדים. עשיתי סדנאות, מדיטציות, נפגשתי עם חברים ומשפחה ובאופן פרטני דיברתי עם חברים מתמודדים (יש לי כמה שהכרתי לאורך הדרך). הסיבה לכך היא שיש משהו באנרגיה של קבוצה של אנשים שמתמודדים שמושך למטה ולאותם דפוסים. בעוד שכשיש קבוצה הטרוגנית אבל מכילה שאפשר להביא בה את עצמנו עם המורכבות, סיכוי יותר טוב שיימשכו אותי למעלה. וגם מצאתי שגם לאנשים שאין להם התמודדויות נפשיות יש קשיים עצומים וזה מאד השפיע עליי וגרם לי להתחזק. אני אישית לא מאמינה שיש קו חד שמפריד בין חוויה של התמודדות נפשית להתמודדות של אדם שלא מאובחן, הממסד נורא מנסה לבודד אותנו ולגרום לנו להרגיש שמשהו יסודי לא בסדר איתנו. יש לנו קשיים ייחודיים, זה נכון, ויש להם תכונות ייחודיות, אבל אני לא רואה סיבה להתכנס עם אנשים שחולקים את אותו קושי רק על הבסיס הזה בלי שיש לנו עוד משהו במשותף.

צוחהבוחקת
16/07/19 14:02

וואו. אני שמחה ששאלתי. תודה על התשובה המפורטת. אחד מהקשיים שלי זה למצוא סביבה של דומים אבל כאלה שלא ימשכו אותי למטה.

Lilu1
מנהל קבוצה
בת 30 פלוס, לומדת לתואר שני, ומקווה לטוב בתוך המאבק שלי עם מצבי רוח קיצוניים וחרדות. יחד עם המון אומץ ובלי לוותר, ועזרה מחברים ומשפחה, שהם אהובים שלי והתקווה שלי. מאובחנת עם הפרעה דו-קוטבית, לא מאמינה באבחנות, אלא באנושיות ורגשות. לומדת לעשות מקום לרגשות שלי במסע הארוך שלי להכיר את עצמי ולתפוס מקום בעולם.
16/07/19 15:07

ממליצה להצטרף לקבוצה על בסיס תחביבים או תחום עניין משותף שיש בו משהו מרפא עבורך. למשל כתיבה יוצרת, ציור אינטואיטיבי, ג׳אם סשנים של מוסיקה, טיולים/מפגשים בטבע... זה מה שאני עשיתי

צוחהבוחקת
16/07/19 15:54

תודה על העיצות הטובות :)

לונגלי
20/07/19 17:41

שמעתי הרצאה מעניינת על בן אדם שמדבר בגלוי על כל הבעיות שלו וזה מרפא אותו אז נכון יש מחיר לריפוי אנשים משלמים הרבה כסף ואת שילמת את המחיר אבל את בתהליך ריפוי בואי לא ניתן למקרה לפגוע בך ותמשיכי לדבר ולהמשיך בתהליך הריפוי להגיד את הדברים בשקישות מלאה ולאט יבוא הרפואי המיוחל הלוואי שנצליח לדבר בביטחון על הבעיות שלנו ואז לא נהיה עסוקים בלהדחיק בלהסתיר ומזה נוצרת בושה והרחקה חברתית אבל יש כללים בוס זה בוס עליו רק עושים רושם

צוחהבוחקת
21/07/19 14:26

שזה עצוב. שמקום העבודה יודע להכיל עקשנות, ופרפקציוניזם, אבל בעיה נפשית קלה- פחות.