קשה לי, קשה לי לנשום ולהרים את הראש, קשה לי להיות מנותקת, קשה לי להתחיל מחדש שוב, ושוב ושוב. אני לא רוצה להיות הרעה ואני תמיד ככה, מסתכלים עליי כאילו אני נטשתי, אני עזבתי וזה באמת נכון אני באמת עזבתי והשארתי את הבת שלי אצל אבא שלי כי לא יכולתי עם עצמי, רק עם עצמי לא יכולתי יותר, כשאתה לבד ורק מקבל על הראש לא משנה כמה מאמצים נתת וכמה דם ירקתי אתה לבד, ביום שזה ואפילו טיפה לפני נותק הקשר ואני לבד מאז פשוט לבד, עם העבודה בבית והלקום מותשת בבוקר אם בכלל קמה מהמיטה ואף אחד לא באמת יכול להבין מה זה לקום ולישאר גמורה מעייפות, מה זה לעבור חיים שלמים ב15 שנה שהם מרבית חיי, אף אחד לא יודע מה זה כשכולם מתחילים להלחם עבורך אתה כבר הרמת ידיים מזמן ועוד כועסים שאתם לא נלחם.
אני מתגעגעת לאוכל של סבתא, אני מתגעגעת לאחיות שלי, לאבא שלי ולבת שלי, אני מתגעגעת לעיניים הכחולות הגדולות שהיו מסתכלות עליי באהבה, אני מתגעגעת אליה כל כך זה כאילו מישהו לקח חתיכה מהנשמה שלי.
אני לא התאבדותית או משהו אני פחדנית יותר מידי, אני מנסה להעביר את הימים שלי עם משהו עם כל דבר רק כדי להעביר את הזמן ברגע שעוצרת אני מרגישה שוב ואני לא מסוגלת להרגיש אז אני ממשיכה להעסיק את עצמי ומנסה לדחות את הקץ, כי אבחון אני אצטרך לעבור אם אני ארצה או ארצה, רק בשבילה אני מוכנה לתת הכל בשבילה. אני פשוט מפחדת לפתוח את הקופסא הזו, אני מתה מפחד לפתוח את החורים השחורים של הזיכרון, לפתוח את הדברים שאני לא מצליחה לזכור. אני רוצה רק שקט במוח שלי .