כשהייתי קטנה, בת שש,שבע,שמונה, מצאתי מפלט בעולם הדמיון. כל שביל היה דרך קסומה, כל ספסל - חנות ממתקים, כל בובה - חברה.
אבל הילדות חסרת המודעות חלפה, ואני כבר לא ילדה זה שנים, אבל בעצם נשארתי שם, רק המודעות השתנתה, וכבר אין בובה לחבק, ורק השינה מוליכה אותי אל הארמון הקסום.
עד מתי? עד שאמות? להמשיך לחפש את השמחה ההיא? להמשיך לראות בהכל חוסר טעם ותפלות? כמה שנים אפשר לחיות בתוך בוץ שחור וסמיך שחונק את כל הדבר הזה, שקוראים לו 'שמחה'?