אני כל הזמן רעבה..כל הזמן במרדף אחריי משהו אחר להכניס.
משהו אחר שימלא.
במרדף שלא מפסיק.
ואני מרגישה כל כך חריגה בנוף . כאילו אני היחידה עם ההתמודדות הזאת שלי.
כבר דיי הרבה זמן לא הקאתי והשבוע כמעט שנפלתי לשם שוב.
מול עצמי אין בושה ...יש רק שנאה ...אז אני אוכלת,לפעמים קצת יותר ממה שצריך ושונאת את עצמי על זה.
שונאת את העובדה שאני כל כך חלשה.
שלכאן או לכאן אני לא מצליחה לשלוט בזה.
לא מצליחה להפסיק ולא מצליחה לשחרר את הקול שאומר לי להפסיק.
לא מצליחה לשחרר את הבושה .
אני מפחדת לחזור להקיא . מפחדת להצטרך את זה שוב.
אני מפחדת להודות שאני צריכה את זה.
כי מעולם לא למדתי לקחת את הדרך הארוכה .
כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי מהיום...אני אלמד לאהוב את עצמי...אני לא מוכנה להמשיך לחיות לצד השנאה הזו ...
מתי המילים שלי איבדו מהמשמעות שלהם?
מתי הן הפכו לפחות אמיתיות?