כמה חבל שנאלצת להתקל בחוסר רגישות כזה. זה לא מטומטם מצידך ויש לך את כל הזכות לבכות. את ניצבת בפני קושי שהיה גדול עליך. אין לי עצה חכמה מה עליך לעשות בקשר למצב הזה אבל אני רוצה לשלוח לך את תמיכתי. נסי לא להאשים את עצמך בצורה כזאת. זה לא יוסיף למצב שלך אלא רק יוריד אותך יותר.

אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף, מתגובות הסובבים אותך כלפייך. אני חושבת שהם מעריכים אותך יותר ממה שאת מעריכה את עצמך ומצפים ממך להתנהגות שהולמת את הדמוי שלך בעיניהם. מה שבטוח שאת לא מטומטמת בכלל. ורחוק מזה. מהמכתב שלך אפשר ללמוד כמה דברים עליך. יש לך מודעות עצמית, את יודעת לשים את האצבע על מה שמפריע לך. יש לך ביקורת עצמית. את מפגינה רגשות חזקים: פחד, חרדה, כעס, כאב. את רוצה לעשות משהו משמעותי בצבא ואת לא יודעת איך להשיג זאת, כי את לא מאמינה שיש לך כוחות להלחם על רצונותייך. את מאשימה את עצמך שלא עשית כך או אחרת. את מבטלת את עצמך וכועסת על עצמך. נראה כי את מתמודדת כמו הרבה תלמידים בגילך עם משהו שאינו מוכר, כמו הצבא. יש הרבה התרחשות חברתית סביב נושא הצבא וכל אחד רוצה להשתבץ לתפקיד יוקרתי. לא פלא שאת חרדה. למעשה, את לא יודעת לאן תפלי ומה תעשי, ואולי כל הבכי יהפוך לצחוק, אך בינתיים את הורסת לך את העכשיו... נסי להתייחס לצבא כמשהו חדש לא רק בכיוון הרע אלא בכיוון הטוב. זאת הזדמנות לשנות התנהגות. לא בבת אחת, אלא לאט לאט. להחליט מהיום לעשות משהו קטנטן אחרת ממה שעשית היום. לפנות למורה או למישהו סמכותי בשאלה, בבקשה הכי קטנה. אני מבטיחה לך שתרגישי שזה תורם לביטחון העצמי שלך. ואז תעשי עוד משהו ועוד משהו. אולי הצבא זאת הזדמנות לגלות את עצמך מחדש. תמיד תוכלי להוכיח את עצמך בכל דבר שתעשי. ואנשים יעריכו זאת ויקדמו אותך. בינתיים, נסי לשים לב לשפה השלילית שלך כלפי עצמך, בסוף יאמינו לך. את כבר מאמינה לעצמך בזה. נסי למצוא בך את הדברים הטובים. העזרי באנשים שקרובים לך ואוהבים אותך. תתפלאי בוודאי לשמוע מה יש להם להגיד עליך. אני מקווה שהיתה לך סבלנות לקרוא... ואם כן, אז יש לך גם סבלנות. חחח. חשבי קדימה והיי אופטימית. זה תמיד משנה מצב רוח... חיבוק.

הי יקירה. היתה לי חברה שלא הסתדרה בצבא. החתימה את הקב''ן והלכה לעשות שירות לאומי. שנתיים היא שירתה במקום שהעצים אותה למשך כל החיים. יכול להיות שכן תסתדרי בצבא, חבל להרכיב משקפיים שחורות. לומדים רק מניסיון. עכשיו למדת לבקש ואפילו לדרוש דברים למען עצמך. את ממש לא מטומטמת את חסרת ניסיון וזה מתאים לגילך ומאוד נורמלי. בד בבד בחיים אנו לומדים מה מתאים לנו ואיך לקבל זאת מהסביבה. כמו שכשהיית תינוקת לא ידעת לקרוא. זה נורמלי. תנסי לחשוב מחשבות חיוביות ואם זה לא הולך תלכי לטיפול אין בכך בושה בכלל. וכשצועקים עליך תבקשי בעדינות להנמיך את הקול כי יש לך שמיעה מצוינת. אווה.

תודה על המשוב שנתת לי ... מסכימה איתך שהפחדים משתלטים על ההגיון אך שפת ההגיון היא לא השפה של הפחדים. הם לא מבינים הגיון וממשיכים לשלוט. הפסיכולוגים טוענים כי הדרך הנכונה להתגבר על הפחדים היא להתיידד איתם. להבין שהם שומרים עלינו ממשהו רע. ולחיות אתם בשלום. נסי לחשוב עד הסוף מה יקרה במקרה הכי הכי גרוע?! אם הפחד משתק אותך לחלוטין יש מצב לפנות לעזרה מקצועית כמו יועצת ביה"ס. יש להן טכניקות של הרגעה. נכון שקשה ליישם. תתחילי במשימה הכי פצפונת והכי פשוטה להרים עצמך מה"דיכי". ולגבי התגובה שלך שכל הסביבה מתאקלמת ורק את לא, את אף פעם לא יודעת באמת מה עובר על אחרים. את בוודאי מכירה את המשפט "הדשא של השכן ירוק יותר". אז זה לא כך תמיד. יש מצב שאחרים חושבים שאצלך הכל סבבה ורק הם בבאסה. ובעוד זמן מה אשמח לקרוא אותך בכינוי חיובי כמו "מתחזקת" או מתאוששת" ולא "דועכת" כפי שאת מכנה את עצמך עכשיו...כה סקרנית לשמוע מה יקרה לך בצבא. מרגישה שתגלי שהשד הוא לא שד ובוודאי לא נורא. מחזיקה לך אצבעות כבר מעכשיו. בהצלחה!