מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.

אמצע הלילה

אנונימי
אנונימי
08/04/19 0:11
1 תגובות

אני כל הזמן מנסה את הכי טוב שלי אבל לא מצליחה,
אני מקבלת מה שאני רוצה אבל לא מה שאני צריכה.
אני מרגישה כל כך עייפה אבל לא יכולה לישון,
אני נתקעת בתסבוכות והדמעות זולגות על פניי.
מתי יגיע הסוף ודי?
אני מאבדת דברים ולא מוצאת להם מחליפים,
אני אוהבת מישו אבל האהבה מתבזבזת יותר.
כל מה שאני עושה אני מקלקלת
אוף לא יכול להיות יותר גרוע מזה.
נמאס לי לחיות בתוך העושר כשחסר לי אושר,
ניסיתי לסלוח אבל לא מצליחה
לא נשאר לי כלום אני רק מרגישה את החולשה.
האורות דולקים ברחוב כל הדרך הביתה ומציתים
את עצמותיי, ואני? מי אני בכלל??
מבפנים מדממת מבחוץ מחייכת,
מדממת למוות ומחייכת לחיים,
מדממת מהפצעים שנאספו כל החיים,
ובעיקר מחייכת בשביל כל אלה החפרנים,
אתם בטח מכירים אותם נו זה אלה שתמיד ״דואגים״.
אני פאקינג גוססת מבפנים !!
הראש מתגעגע לרגש השמחה
והלב צועק שחסר לו כמויות אדירות של אהבה !!!
זה כמו לרוץ לאש זה לא שגם ישלי משו לפספס.
לרוץ לאש החמה והשורפת,
אבל אש מוזרה כזאת מין אחת שאוכלת אותך מבפנים
ומשאירה רק את הקליפה בדיוק כמו אבטיח,
קשה לחתוך קל לאכול מבפנים.
זה כואב את האמת אבל עם הזמן מתרגלים,
מתרגלים לסבל המתמשך ביחד עם הדיכאון הסוחף.
והשאלה חוזרת ומהדהדת בראשי
איך אוהבים בן אדם שלא מסוגל להסתכל במראה
ולאהוב את מה שהוא רואה?


אמצע הלילה

תגובות

רואה עכשיו את הפוסט הכואב שלך, שנשאר מיותם ורוצה להגיד שקראתי, בעיקר את עוצמת השנאה העצמית והתחושה ששום דבר לא יכול למלא את הבור בצורה נכונה או מספקת. רוצה להגיד שנשמע שאת בסבל גדול ולקוות שאת לא לבד עם זה, כפי שזה עולה מהפוסט שלך ושלפחות את נמצאת במסגרת טיפול שיכולה להכיל את זה קצת בשבילך.