מנהלי קהילה
אמצע הלילה
אני כל הזמן מנסה את הכי טוב שלי אבל לא מצליחה,
אני מקבלת מה שאני רוצה אבל לא מה שאני צריכה.
אני מרגישה כל כך עייפה אבל לא יכולה לישון,
אני נתקעת בתסבוכות והדמעות זולגות על פניי.
מתי יגיע הסוף ודי?
אני מאבדת דברים ולא מוצאת להם מחליפים,
אני אוהבת מישו אבל האהבה מתבזבזת יותר.
כל מה שאני עושה אני מקלקלת
אוף לא יכול להיות יותר גרוע מזה.
נמאס לי לחיות בתוך העושר כשחסר לי אושר,
ניסיתי לסלוח אבל לא מצליחה
לא נשאר לי כלום אני רק מרגישה את החולשה.
האורות דולקים ברחוב כל הדרך הביתה ומציתים
את עצמותיי, ואני? מי אני בכלל??
מבפנים מדממת מבחוץ מחייכת,
מדממת למוות ומחייכת לחיים,
מדממת מהפצעים שנאספו כל החיים,
ובעיקר מחייכת בשביל כל אלה החפרנים,
אתם בטח מכירים אותם נו זה אלה שתמיד ״דואגים״.
אני פאקינג גוססת מבפנים !!
הראש מתגעגע לרגש השמחה
והלב צועק שחסר לו כמויות אדירות של אהבה !!!
זה כמו לרוץ לאש זה לא שגם ישלי משו לפספס.
לרוץ לאש החמה והשורפת,
אבל אש מוזרה כזאת מין אחת שאוכלת אותך מבפנים
ומשאירה רק את הקליפה בדיוק כמו אבטיח,
קשה לחתוך קל לאכול מבפנים.
זה כואב את האמת אבל עם הזמן מתרגלים,
מתרגלים לסבל המתמשך ביחד עם הדיכאון הסוחף.
והשאלה חוזרת ומהדהדת בראשי
איך אוהבים בן אדם שלא מסוגל להסתכל במראה
ולאהוב את מה שהוא רואה?
דנה אברמוביץ
רואה עכשיו את הפוסט הכואב שלך, שנשאר מיותם ורוצה להגיד שקראתי, בעיקר את עוצמת השנאה העצמית והתחושה ששום דבר לא יכול למלא את הבור בצורה נכונה או מספקת. רוצה להגיד שנשמע שאת בסבל גדול ולקוות שאת לא לבד עם זה, כפי שזה עולה מהפוסט שלך ושלפחות את נמצאת במסגרת טיפול שיכולה להכיל את זה קצת בשבילך.