כל כך קשה לי לעשות כל דבר קטן בחיים שלי,
קשה לי לקום מהמיטה בבוקר כי אין לי סיבה, אני צריכה לקום פעמיים בשבוע לשעת אפס ואין בי יותר את הכוחות כדי לעשות את זה. אני חיה מהמיטה למיטה אני מתעוררת קמה לבית ספר חוזרת הבייתה ונכנסת חזרה למרות שיש לי כל כך הרבה מטלות לעשות שרק מצטברות ככל שהזמן עובר. אני לא אוכלת הרבה, לדעתי אני לא אוכלת מספיק והרבה פעמים אני דוחה אוכל ואומרת שאני אוכל אחר כך ולפעמים גם אחר כך אני לא אוכלת ולפעמים זה מה שגורם לעייפות. אני לא ישנה טוב פעם ניסיתי לסדר את מערך השינה שלי ולכמה זמן הצלחתי אבל זה היה יותר מידי קשה כי אני נוטה לדחות דברים ליותר מאוחר ויותר מאוחר אני צריכה לישון אז כמה פעמים אמרתי שאני לא יעשה את הדברים שאני אמורה לעשות ואלך לישון אבל אני לא הצלחתי לעמוד בדרישות של הבית ספר וגם לישון ולישון כמו שצריך דרש ממני מאמץ גבוה מידי אז וויתרתי אז לפעמים אני ישנה יותר מידי, אני יכולה לישון עד שש עשרה שעות או שאני ישנה כמעט כלום היו פעמים שגם בכלל לא ישנתי אז לא משנה מה אני עושה אני מרגישה חרא. אין דברים שאני באמת רוצה לעשות יש רק דברים שאני צריכה לעשות אני צריכה לסדר את החדר (יש חלק בי שרוצה לסדר את החדר בגלל שהוא במצב כל כך מבולגן שזה מגעיל זה לא נעים ליהיות בחדר שלי אבל אני לא מוצאת את הכוחות לקום ולהתחיל לסדר), אני צריכה ללמוד למבחנים אני צריכה לעשות עבודות ולא חסר, יש כל כך הרבה מבחנים ומינימום שש עבודות אני יודעת שאני אמורה להתמקד רק בעבודה אחת כרגע אבל גם זה מרגיש בילתי אפשרי, כל החיים שלי הם סביב הבית ספר ואין שום דבר אחר. אני מאוד רגישה ואני שונאת את זה כל דבר קטן גורם לי להרגיש כל כך הרבה אני בוכה כל יום וזה כל כך מביך כששואלים אותי למה כי אני לא אמורה לבכות, אין לי את הזכות, אני לא באמת מרגישה מספיק רע. בכללי נורא קשה לי עם אנשים ואני נמנעת מלצאת מהבית, קשה לי מאוד לדבר לקבוצה של אנשים, קשה לי אפילו לשאול בנאדם שאלה מבלי לפחד שאני לא אמורה לשאול שאלה ככה או שככה לא מדברים או לא פונים, אני לא חושבת שאני יודעת איך לדבר נכון (לכתוב זה הרבה יותר קל כי אפשר לעצור לחשוב הרבה זמן ולמחוק דברים לפני שאתה שולח), אני מפחדת לגרום למישהו לכעוס עליי (או לגרום למישהו להרגיש כל רגש שלילי אחר). אחד הדברים שאני הכי שונאת זה שהעצב שלי גורם להורים שלי ליהיות עצובים אני לא מספרת להם מה שאני מרגישה כי אני מתביישת והם מאה אחוז לא יבינו, הם רק יגידו שאני צריכה להפסיק להרגיש ככה, שאני צריכה לאסוף את עצמי ולעשות את כל מה שאני צריכה לעשות. הם תמיד אומרים לי שעצוב להם לראות אותי עצובה וזה רק מעציב אותי יותר (זה כואב). אני אומרת שהדבר שבסוף יהרוג אותי הוא שאני מתעלמת מדברים שכואבים לי ולא משנה כמה זה כואב אני תמיד אומר שהכל בסדר וזה לא משנה אם זה פיזי או נפשי, אני מעדיפה שיכאב מאשר לדוגמא ללכת לרופא כשאני חולה כי אני צריכה לדבר עם אנשים אבל אני לא מסוגלת. אני מרגישה נורא בודדה, נורא לבד. אין לי חברים טובים, אני לא יכולה לקרב אנשים אליי, אני לא יודעת אם אני מסוגלת לאהוב. אין לי עם מי לדבר ואני מעדיפה שלא לבזבז זמן לאף אחד כי אני לא חשובה! אני מצטערת אם קראתם את זה.