אני שונאת את החרדות שלי הלוואי ולא היו.
אני בת 24 סובלת מחרדות מגיל 15.
סובלת קשה מכל זה.
כל היום מחשבות על פחד מאובדן משפחה, מוות, רצח, מחבלים.
הלוואי ולא. הלוואי והייתי יכולה למצוא לי תמיד מקום של שקט.
זה רגעים של אושר בלתי נתפס וב"היי" נורא גבוהה
ואחרי שעה דאון מטורף.
זה התקפי צחוק ממבוכה שלא מפסיקים ואז כולם כועסים עליי חושבים שאני צוחקת עליהם, אבל אני לא צוחקת עליהם, זה פשוט קורה לי צחוק מתפרץ.
בלי סיבה.
אולי אני משוגעת? יכול להיות.
אבל מה זה בכלל נורמלי? העולם הזה מטורף בעצמו איך אפשר בכלל להתנהל נורמלי עם המצב המדיני כאן? החיים האלה כל הזמן אנו עסוקים בלשרוד אותם!בלשרוד אותם ששוכחים להינות מהדרך....
אז כן אני משוגעת יש לי התקפי צחוק ברגעים קשים יש לי מצבי רוח משתנים
אני רגישה נורא
יש לי חרדות בלילה
אבל החלטתי שבא לי לחיות.
לא רוצה לוותר על החיים שלי.
לא רוצה לעצור אותם
אני רוצה להמשיך לכתוב היומן שלי גם בגיל 60.
אני רוצה להשאיר להביע את עצמי בכתיבה
אני רוצה להמשיך לאהוב אנשים
אני רוצה לרקוד גם בגשם
אני רוצה להצליח להרים את הראש כשכולם מורידים אותו