מנהלי קהילה
מובילי קהילה
איך מתמודדים עם רגשות +++++קיצוניים+++++
היי,
עברתי הרבה זבל בחיי בלשון המעטה בלשון המעטה בלשון המעטה.
עכשיו, יש לי את היכולת, כמו בטח לרבים כאן... 'להכיל' וגם 'לעבד' תחושות קשות, אפילו קשות מאד.
אבל בזמן האחרון יש לי תחושות שהן כמו תחושות קשות כפול שתיים - שלוש.
מחשבות על (כמו שרשור שפתחתי אתמול) - איך בזבזתי כל כך הרבה שנים על שטויות, איך מישהו פגע בי בצורה
כל כך עצומה, איך לא הפסקתי דברים באמצע וכן הלאה.
כשהתחושות האלו באות זה מאד מאד מאד מאד מאד מאד חזק ומאד מאד מאד מאד קיצוני, אני לא יודע
אם אנשים שלא חוו כאלו דברים מבינים את זה, אולי כן, אני פשוט לא יודע - מה אני עושה אז?
אני מרגיש שמרוב שזה חזק זה פשוט ישגע אותי או יעשה לי נזקים קשים.
הטכניקות הרגילות שאני מכיר לתחושות קשות זה לתמלל בפה או בכתב, להגיד מה אני מרגיש, לכתוב דברים,
לדבר על זה עם מישהו שאני מכיר / מטפל / אנונימי / ערן, לצייר את זה, להזיז את הגוף, טכניקות נשימה / הרגעה לפעמים עוזרים במצבים שונים וכן הלאה.
אך בתחושות הקשות כפול שתיים שלוש זה מרגיש לי 'יותר מדי גדול' בשביל הטכניקות האלו.
יש מה לעשות??????
תודה!!!!!
אחדאחדאחד
היי, תודה על התשובות. ציפור גן עדן - הבעיה היא, בתור מישהו שגם מכיר וגם היה בהרבה סוגי טיפולים - שרוב (אם לא כמעט כל) המטפלים, לפחות מהניסיון שלי - לא לגמרי 'איתך' (במקרה הטוב אם בכלל יש להם את הפוטנציאל להיות איתך אי פעם), וכשאתה במצב מאד רגיש אתה כן צריך את הבן אדם להיות לגמרי איתך, זה לא כאילו 'טיפול אנליטי' או 'טיפול של הבנת תובנות חדשות על המצב', יש פה גם משהו **מאד** רגשי. ובמצב רגשי מאד לא טוב קשה למטופל להיות במקום שהוא מכיל את זה שאולי המטפל לא לגמרי איתו או שופט אותו וכדומה. כלומר משהו שביום יום אולי היה 'מקובל' ("אין מטפל שמושלם", "מי יודע מה מטריד אותו ביום יום עכשיו", "זה בסדר שכך וכך אחוזים הוא לא לגמרי איתי, ככה זה פשוט" וכן הלאה מחשבות) - במצב מאד רגשי זה כבר, לפחות מהניסיון שלי, על סף הבלתי אפשרי. אני עדיין לא פגשתי מישהו/י שאני יכול 'לסמוך על זה' שאני מגיע לטיפול ושם הוא 100% איתי, לגמרי, או אפילו נניח 90 ומשהו אחוז. והייתי אצל מטפלים רבים מהארץ וגם בטיפול מרחוק עם מטפלים מחו"ל. גם אצל דוקטורים, גם אצל מומחים כאלו ואחרים וכן הלאה. אם יש משהו שאני לא רואה אשמח לשמוע...
רמי - מתנדב ער"ן
צהרים טובים אח יקר, העניין איננו אם המטפל איתך או לא לגמרי, מאחר ובמלא הריפוי הוא באחריותנו ולא באחראיות אחר ויהיה מטפל מעולה ככל שיהיה.. לפיכך השאלה הנכונה תהיה האם אני נמצא לגמרי איתי ובאמת מוכן לרפא את עצמי.. מובן שמועיל כאשר מי שאיתי בעל ניסיון, ואולי אפילו אם הוא עבר בעצמו בדרך שאני מתמודד בה, מאחר ואנחנו לומדים מדוגמאות, אבל עדיין אם אני לא נרפא, סימן שמשהו בי, ואולי אני לא מודע לו, בעצם ברור שאני לא מודע לו, כי אני לא רואה אותו ולכן מאמין שאני רוצה שינוי וריפוי אבל לא מצליח, בעוד שמה שיש הוא שיש בי רצון מודע לרפא או להיגמל או לשנות, ורצון לא מודע להישאר בהתמכרות או בכאב או במחלה, שהוא גדול וחזק יותר מהרצון להירפא\לשנות\להיגמל.. לדוגמא ייתכן שאני אומר לעצמי ולאחרים שאני רוצה להפסיק לעשן, ואפילו יש לי סיבות טובות למה כדאי, אבל אני לא מצליח וחוזר לעשן כל פעם שאני מנסה להפסיק. ברור שיש בי משהו שרוצה לעשן, והוא בסופו של דבר גובר על הרצון להפסיק. ויכול להיות שהוא מסתמך על סיבות שנראות לא הכי נבונות, אפילו סתם כי בא לי, או שאיפה תת מודעת לחוות כישלון או מה שלא יהיה, מה שחשוב הוא שהיא מתגבר על הרצון המודע להיגמל. וזה לא שהרצון שלי חלש, ההפך. הרצון שלי חזק ומצליח.. ייתכן שחלק מהעצמה של הרצון הלא מודע היא שהוא לא מודע, ולכן אני לא ממש מתמודד אתו, וכאן מטפל יכול לעזור, בכך שהוא עוזר לי לראות את הלא מודע, ועוזר לי בכך ואחרת לבחור כך שיהיה לי טוב.. אבל בכל מקרה זה אני ובכוחי...
no one
מזדהה מאוד עם הכתיבה של אחדאחדאחד מקווה שתמצא פיתרון