מנהלי קהילה
אני רוצה להכיר פה אנשים אבל לא מרגישה שיכולה
כמו כמעט כולם פה, יש לי דיכאון כבר 6 שנים (לא מאובחן אבל אני לא צריכה להיות גאונה בשביל להבין את זה) ואני עכשיו בצבא. ניסיתי להתאבד ויש לי מחשבות אובדניות עד היום ובלה בלה אבל עדיין החלטתי להתגייס לצבא כי חוץ מזה שיש לי את כל המחשבות האלה, יש לי גם חרדה שבשבילי היא די רצינית; הייתה לי חצי שנה לשרוף לפני שהתגייסתי אבל במקום לעבוד כמו כל נער ונערה נורמליים, אני נשארתי בבית כל היום כי פחדתי לחפש עבודה כי הרגשתי שאף אחד לא ירצה אותי ושאני לא טובה בשום דבר. אז הרגשתי שאני חייבת להתגייס שסוף סוף אשיג עצמאות (תמיד הרגשתי שההורים שלי חונקים אותי יותר מדי עד כדי כך שפחדתי לבצע פעולות נורמליות כמו לבצע שיחת טלפון בשביל לקבוע מקום במסעדה או משהו כזה) ולהשתנות ולנסות להשיג עזרה בצבא כי באזרחות פחדתי לפנות לפסיכולוג כי ההורים שלי לימדו אותי שאם יש בעיה אז עדיף להתעלם ממנה והם לא רצו להאמין שיש לי בעיה (למען השם אבא שלי ראה אותי מנסה לקפוץ מהגג ולא ניסה לדבר איתי אחרי זה על זה או לפחות לנסות לטפל בזה) אז לא יכולתי אף פעם לבקש עזרה מהם וככל שהתבגרתי התחלתי לפחד לבקש עזרה ולפנות לבד לפסיכולוג או לפסיכיאטר. אז בזכות הצבא התחלתי להיפתח טיפה יותר ופחות לפחד לספר את הסיפור שלי וללכת לקב"ן ולנסות לדבר על זה טיפה יותר עם ההורים שלי.
אני בינתיים ארבעה חודשים בצבא ועד עכשיו זה לא היה כזה גרוע אבל לפני חודש הגעתי סוף סוף לבסיס שבו אעשה את הסדיר שלי במשך שנתיים ואני מרגישה שאני סובלת פה. לא באתי להתלונן פה יותר מדי על זה אבל כל פעם שאני מרגישה ככה אני ממש הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לדבר איתו, לא בהכרח על זה אלא על כל דבר שיסיח את דעתי וישמח אותי. יש לי אנשים לדבר איתם בוואטסאפ אבל אני לא מרגישה שהם מבינים אותי כל כך וגם אין לי הכי הרבה במשותף איתם (עד כמה שזה נשמע מוזר כי אחרת איך אנחנו חברים).
פה מתחילה הבעיה שלי. בדרך כלל אנשים פה מחפשים איכשהו להוציא את התסכול והסבל שהם מרגישים ויכול להיות שבזה זה נגמר אבל אני באמת רוצה למצוא מישהו לדבר איתו שאוכל להנות איתו. אני יכולה להגיד מה אני אוהבת- לראות אנימה, לשמוע שירים ביפנית, אוהבת לראות יוטיוברים כמו game grumps ולשחק משחקי וידאו כמו the legend of zelda, dragon age, shovel knight (כן אני יודעת אני בטח נשמעת חננה אבל אין מה לעשות זה מה שאני אוהבת) אבל אני לא יודעת איך למצוא איפשהו באינטרנט מישהו שגם אוהב את אותם דברים כמוני. אני מבינה שזה פורום לבעיות רפואיות או נפשיות ושאלה בדרך כלל הנושאים שעליהם מדברים אבל אני לא רוצה שאם אמצא עם מי לדבר פה אז רק נדבר על הבעיות שלנו, אני רוצה לדבר על זה ושכן נוכל שנינו לשתף אחד את השני בכל מה שאנחנו מרגישים אבל אני גם רוצה שנוכל לצחוק ולהנות מהנושאים שאנחנו כותבים עליהם ושלא יהיו רק שיחות רציניות.
אני לא יודעת אולי זה נשמע מפגר ואין פואנטה שאכתוב את כל זה ובטח כבר רובכם איבדתם אותי, פשוט אני כן רוצה למצוא מישהו לדבר איתו באינטרנט אבל אין לי מושג איפה ואיך למצוא. זה באמת נשמע מפגר.
Yasi
זה לא מפגר בכלל וכל הכבוד לך על האומץ לפנות לכאן עם בקשה מפורשת. אני בטוחה שתמצאי כאן עם מי לדבר. לא פעם ראיתי פה אנשים שמביעים רצון דומה לשלך. בנוסף לכך באתר הזה קיימת קבוצה שנקראת 'נעים להכיר' ושם אנשים מחפשים אחד את השני למטרות שונות. ממליצה לך לנסות לפנות גם שם. מאחלת לך הצלחה רבה בכל
שקט נפשי
אני כאן את יכולה גם לשוחח איתי בפון 0507772460
זר בעולם
אגיד ש -חרדה היא הדרכה ודווקה מהמקום הזה,לעיתים במודע ולעיתים לא, אנחנו מדריכים את האדם שחושב שהוא חסין מהכל.. חרדה זה בסדר,אפשר לחיות איתה למרות שהיא נקראת חרדה, היא מדריכה אותנו לגעת בה ללא חרדה. בכל אדם יש אינטליגציה רגשית מי שלא מודע, וחש את ליבו . אני יכול לומר שאני בהחלט מבין לליבך .. ישנו חלק שלקחתי ממך להראות לך כמה זה מקסים בעיניי .. הוספתי כמה מילים מאצלי בין השורות שלך ובניתי לך תבנית אופטימית :-). "אני יכולה להגיד מה אני אוהבת- לראות אנימה, לשמוע שירים ביפנית, אוהבת לראות יוטיוברים כמו game grumps ולשחק משחקי וידאו כמו the legend of zelda, dragon age, shovel knight (כן אני יודעת אני בטח נשמעת חננה אבל אין מה לעשות זה מה שאני אוהבת) אבל אני לא יודעת איך למצוא איפשהו באינטרנט מישהו שגם אוהב את אותם דברים כמוני. אבל מסתבר שטעיתי וכן ישנם כאלה שאוהבים את אותם תחומי עניין שאני אוהבת. אני מבינה שזה פורום לבעיות רפואיות או נפשיות ושאלה בדרך כלל הנושאים שעליהם מדברים ועדיין מצאתי לנכון שכן אפשר למצוא כאן עם מי לדבר פה לא רק על הבעיות שלנו, ושכן יש תמיד מקום לשים את עצמנו מול אנשים מכילים,מבינים, בעלי אינטרס אחד והוא שנרגיש טוב,בטוח ונינוחים בלשתף אחד את השני בכל מה שאנחנו מרגישים, ושאפשר לצחוק ולהנות מנושאים שאנחנו כותבים עליהם, ושלא יהיו רק שיחות רציניות , ישנה במה אחת והיא נותנת תחושה של שייכות , פה לא מרגישים עצורים או תחושה מבויישת של מה יגידו או איך נגיב בחזרה.. וזה לא נשמע מפגר ויש פואנטה שאכתוב את כל זה ובטח כבר רובכם לא תאבדו אותי, פשוט כי מצאתי אנשים לדבר איתם ואני שמחה שהכרתי אתכם :-)
mm45
לא כדאי לףךלהתאבד , כי את לא יודעת מה מכה לך בעולם הבא ,אולי יותר גרוע
כישלון ספקטקולרי
אויש אתה נשמע כמו ההורים שלי... לא רק שזה לא מפחיד זה גם ממש מיותר. יש אנשים שלא מאמינים בעולם הבא.
Looking
כבר ניסיתי אז זה די מאוחר לכתוב את זה? חוץ מזה, "אי אפשר לדעת מה מחכה לך אחרי זה" או "יש לך כל כך הרבה סיבות לחיות" לא בדיוק משנים חשיבה של אדם שרוצה לבצע את זה. בכל מקרה, פספסת את הפואנטה והשאלה שכתבתי פה
mm45
אף אחד לא יודע אם יש או אין העולה הבא
כישלון ספקטקולרי
אם אין לך מושג אם יש או אין אז למה אתה אומר "את לא יודעת מה מחכה לך בעולם הבא"?
כישלון ספקטקולרי
שוב מזכיר לי את ההורים שלי... חבל על הויכוח
אנה1020
היי את יכולה לדבר איתי... אולי יהיה נחמד
אורית זאבי יוגב
שלום לך יקרה. אני מברכת איתך על האומץ והיוזמה. כתבת בצורה חדה ומדויקת לא רק את רגשותייך אלא גם מה את רוצה. ניכר שהאומץ שלך הרבה יותר רחב מהפנייה כאן. החלטת שאת רוצה להתגייס ולצבור חוויות חדשות ושונות ועשית זאת. זה כלל וכלל לא מובן מאליו עבור מי שסובל מחרדה ודיכאון. בצד כל אילו נראה שדווקא בקרב אנשים מוכרים את הופכת לקטנה ומאבדת את בטחונך העצמי. יכול להיות שזה קשור לאופן שבו גדלת ולמרחב מוח קרובים שהתקשית להביע בו את עצמך מכל מני סיבות וכך למדת להחניק את עצמך בסיטואציות של קשרים קרובים. זו להערכתי יכולה להיות הסיבה שדווקא כשהגעת לבסיס הקבוע הו אנשים לא מתחלפים ואת אמורה לבסס את מקומך בין אנשים שיהיו מוכרים לאורך זמן ״איבדת״ את זה. יקרה יש בך המון וחבל לבזבז את מה שיש על פחדים וחרדות. כפסיכולוגית שעבדה גם עם אלופים אולימפיים אומר לך ש״רק המעז מנצח״ מי שמגיע לטיפול פסיכולוגי הוא הרבה פעמים זה שיש לו אומץ ונחישות להודות בקשי ולהיות מוכן לנצח אותו. מקווה שהדברים שלי יהדהדו בך ויסייעו לך להחליט לקבל עבור עצמך את כל העזרה שתעזור לך להכיר/ להיפתח ובעיקר להאמין בעצמך כפי שמגיע לך. מה דעתך ?
Looking
לא יודעת אם לבקש עזרה זה בהכרח מראה על אומץ. אני מתחילת הגיוס שלי נפגשת עם קב"ן וזה נחמד והכל שאנחנו מדברות אבל אני לא מרגישה שזה באמת משפיע עלי באיזושהי צורה ואני עדיין מרגישה אותו הדבר יחד עם החרדות שלי ויש לי עדיין מלא שינויים במצבי הרוח שלי שהורסים לי ימים שלמים אז לא יודעת, לקרוא לעצמי אמיצה זה סתם לתת לעצמי טפיחה.
יעלה
יקרה שאת,רבים ורבות היו מוותרים על גיוס.שזה כמובן אקט לא פסול לדעתי.בחרת להתגייס.את מתארת שרע לך.תמיד תוכלי להתייעץ עם גורמי חוץ שיעזרו לך ויתמכו.המשנה שלי בהקשר זה -לא בכל מחיר.כוונתי היא ששלוות הנפש מתגברת על כל "צריך" "חייבים". אם האושר נפגע ככ בשירות הצבאי שווה ורצוי לבדוק למה.ומשם לקבל החלטה אמיצה-ע ב ו ר ך בלבד! שתצליחי לעמוד איתנה מול המערכת .זכותך להיות מאושרת.בעצם חובתך:)):heart: