לא פסיכולוג. לא פסיכיאטר. רק מתמודד נפש 7 שנים באופן רשמי. ו - 25 שנה של הסתרה של העצמי מהעולם. מתישהו הבנתי שקלישאות הן נכונות אבל הייתי צריך לעבוד דרך הייאוש כדי להבין את משמעותן. אז בלי לייפות קחי קלישאה. המשיכי להאמין ברצון שלך "בסה"כ לחיות" כי הוא רצון ענק עמוק ובסיסי. נערי את האבק, חידרי עמוק פנימה ובררי רצונות אותנטיים שרוצים אותך מקסימה כי זו את.

שום יקרה, גם אני רוצה לשלוח לך חיבוק ועידוד להמשיך בדרך שלבך אומר לך לכוון של מציאת נתיבים שיש בהם עניין ושירות ויופי.. אני מניח שמי שכותבת כמוך, והיא בבירור אמנית, יש לה עוד אפשרויות להביע את הכאב והרצון להראות יופי, במילה, בצבע, בחומר, בתנועה, בצילום או מה שלא יהיה..בנוסף לא הייתי נרתע משיתוף פעולה עם כוחות אוהבים של המציאות, והייתי מאפשר למטפלים להגיע אלי ומשתף איתם פעולה, גם אם הייתי מגיע לאישפוז קצר פה או שם.. כמובן שאני חוזר ואומר שזה בידיך בלבד, וממש אינני יודע דבר על מה שאת עוברת או מה נכון לך.. סתם מעלה אפשרויות בתקווה שמשהו יזכיר לך משהו..

אמן תחיי כמו סגנון הכתיבה שלך.. הקרוא מתוך ספר שאמנם כאוב אך עם המון עומק וידע עשיר למקם כל מילה במקומה.. הכל כל כך פשוט לעיתים ולנטין שאנחנו נוטים לסבך, לסובב, למלא בכל מה שיש.. לתת משקל כי ככה יותר מרגישים רגשות, וצרכים , ובתכלס הסתכלות פשוטה כנה ואמיתית ניתן להכניס פתרון מיידי. את בסה"כ רוצה לחיות..יש המון דרכים לחיות.. תאמרי לעצמך לחיות על פי עקרון של כן ולא - כן לכל דבר טוב, ולא לכל דבר רע..מבלי שיסדרו לך תאונה בדרך. אומר לך בקצרה.. אם לא תמצאי דבר אחד אשר למענו תהיי מוכנה למות, אגיד לך שאת צודקת.. אבל אני אתקן בשבילך קצת , תילחמי בשביל מטרה ,אל תחיי בשביל כלום ! הכי קל זה לשבור את הכלים. תאמיני לי שצריך יותר אומץ כדי לחיות מאשר למות, אז תמשיכי לחיות כי יש לך את זה.

היי ולנטין קאלאס אני לא רוצה שיפריעו לך לחיות אני רוצה שיתמכו בך וישחררו ממך אני רוצה שתחיי חיים שקטים ומאושרים אני שמח שגם את רוצה את זה לעצמך את מוזמנת לפרוק כאן מתי שמתחשק לך, אני רוצה שתכתבי עוד ומצד שני לא רוצה ללחוץ עליך לעשות מה שלא מתחשק לך. בהתחלה חשבתי שכתבת בטעות, אבל הזכרת את השם שלי פעמיים וההודעות מבלבלות מאוד, חידה שאני לא יכול להבין אני כלום, ואני לא יכול לעשות כלום, וגם אם הייתי יכול לעשות משהו - זה היה מה שנעים לך, אני לא רוצה משהו שפוגע בך

אני יודע שזה קצת באיחור לא כל-כך אפנתי.. אולי אפילו מרתיע וכבר לא רלוונטי אך עליי לשאול אותך - לאן נעלמת? מאז שיאיר שלח לי את אחד הסיפורים שלך רק חיכיתי שתכתבי פוסט חדש. חודש, ועוד חודש, ועוד חודש. הכתיבה שלך נפלאה ומיוחדת, כזאת שבאמת משקפת את המציאות וקלה להתחברות. קראתי את רוב הפוסטים שלך בשקיקה ותהיות מן העבר עולות שוב, איפה את? הכל בסדר איתך?