אני בן 30 ומשהו.
אבא שלי אנס אותי כשהייתי ילד, אמא שלי עשתה לי דברים מיניים, אח שלי הגדול גם ואחים ואחיות שלי לא הכי נורמלים (אם כי כלפי חוץ כולם נראים "מצויין", משפחה למופת חח).
השאלה היא האם "בראש שלי" בהגדרות הפנימיות שלי, זה בסדר שאני פשוט מגדיר שאין לי משפחה או שהמשפחה שלי כאילו פשוט לא נורמלית?
זה כאילו מפחיד אותי 'לאמץ' את ההגדרה הזאת כי מה זה אומר עלי שאין לי משפחה נורמטיבית שאפשר 'להשען' עליה 'בעת צרה' וכן הלאה (ההורים שלי כמעט לא הביאו לי שקל מאז שאני בן 10, לא רק זה, הם ניסו בדרכים ערמומיות שאני אביא להם כסף, פשוט לא נתפס, וזה לא שחסר להם כסף או משהו כזה, מעמד בינוני פלוס + אני יכול לכתוב מגילה על כל ההזנחה שחוויתי, כל חיי אני חושב אולי היו 2-5 שיחות 'רגשיות' / אמיתיות עם ההורים).

הסיבה שאני רוצה את ההגדרה הפנימית הזאת כי אז לא ארגיש מחוייב רגשית או משהו כזה אליהם, וארגיש 'חופשי'. אני לא רוצה להרגיש מחוייב רגשית לאנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם או להאמין להם שהם רוצים בטובתי או שמה שהם אומרים 'אמת' ממש בשום דבר.
זה גם כאילו יתן לי 'לגיטימציה' לא להרגיש מחוייב בעוד דברים שמן הסתם אנשים עם משפחות 'טובות' / נורמליות כן מרגישים מחוייבים למשפחות שלהם. אני לא רוצה להרגיש מחוייב בשום דבר כמעט כי פשוט הם כמו חיות רעות לא מאולפות - אי אפשר פשוט לסמוך עליהם שיש אפילו דבר אחד שהוא באמת 'לטובתי' ואפילו אם לא לטובתי, אז לפחות לטובת איזשהו 'ערך חיובי' ולא לטובת תאוות השליטה הפסיכופתיות של ההורים שלי או איזשהו צורך פסיכופתי כזה או אחר.