אני כרגע במצב של קהות רגשית. בשפה של הפסיכיאטר: "דה ריאליזציה - דה פרסונליזציה".
ואני לא יציב רגשית בכלל, אני מוצא את עצמי כל יום ב2-3 התפרצויות רגשיות וזה בדרך כלל כשההורים שלי צועקים עליי ולא נותנים לי להגיב בגלל ש"הם ההורים ולכן אני חייב לשתוק" וכמובן שיש גם את המשפט שהכי אהבתי מצד אבי "תתמודד, אני בזבזתי הרבה אבל הרבה יותר זמן עליך".
הם מכניסים לי מילים לפה. אני מרגיש שהפסיכולוג שלי ושהורי מנצלים את העובדה שבהרבה שיחות אני לא מנטלית בשיחה ואז אומר פשוט כן כאילו שמעתי ולוקחים את זה כהסכמה מצידי אפילו שהם יודעים שאני "מרחף".
רע לי כל כך כרגע, ואני מרגיש שאני לא יכול לסמוך על אף אחד כבר.
ההורים גרמו לזה שאני עכשיו רוצה פשוט להסתגר בחדר שלי למשך כל החופש בלי לעשות כלום ובלי שיפריעו לי.
מנסה בכל הכוח להראות חיוך אמין לסביבה וכשיש התפרצות רגשית לא לבכות בפומבי.
חשבתי שנגמלתי מפגיעה עצמית, אבל פתאום האפשרות הזאת לא נראית מחוץ לתמונה.