מנהלי קהילה
מובילי קהילה
צריכה עזרה, לא יודעת איזו
אפשר להיות "נורמלי" ו"לא נורמלי" במקביל? אובחנתי כמחוננת בגיל מאוד צעיר. עתיד מזהיר ניבאו לי אז. אבל כבר מגיל הגן הראיתי תסמינים של אנטי-חברתיות. הילדה היחידה בעולם שקיבלה מההורים עונש שכלל אחה"צ שלם ללא ספרים - צאי החוצה ותמצאי חברים. עינוי. הייתי תלמידה מצטיינת, עם אפס ביחסי אנוש. הברזתי מבית הספר, כדי לשבת שעות בספריה וללמוד לבד. לא מסוגלת עם מורים ותלמידים. לצבא לא הלכתי כי לא מסוגלת להתמודד עם מסגרות. בניגוד לכל התחזיות, לא המשכתי להשכלה גבוהה - כי אין לי מוטיבציה, בשיט. אם אבא היה בחיים, הוא כבר היה מכריח אותי. הוא היחיד שידע לדחוף אותי לזה. אה כן, אבא. האיש הכי קרוב והכי רחוק בעולמי הצר. מת במפתיע כשעוד לא הייתי מוכנה לזה. מאז מתנדנדת בין מקומות עבודה ש(סליחה על חוסר הענווה) לא הולמים את כישוריי, ללא חברים כמעט (היו כמה בודדים וגם אותם הרחקתי מחוסר עניין). עבר של כ-10 שנות אלכוהוליזם מתון, שלשמחתי הצלחתי להחליף בקנאביס שעשה לי רק טוב. בעקבות מצב כלכלי קשה, התפתיתי לעבודה בתחום לא חוקי. האמת? עשה לי טוב, לא רק לכיס. פתאום קיבלתי הערכה וכבוד ותחום שאני באמת אוהבת והייתי רוצה לקדם. אבל אז נכנסה משטרה לתמונה... מפה לשם, אני מועמדת לכניסה לכלא אחרי כמעט שנה של מעצרים, דיונים והתרוצצויות בין ערכאות משפטיות. חושבת לעצמי, האם זה שווה? מה יהיה איתי? יודעת שהעניין המשפטי יסתיים מתישהו. בעוד חצי שנה, שנה, 3 שנים... זה ייגמר. ומה אז? אצא שוב לעולם של... כלום? בלי השכלה רשמית, בלי תחום עניין שימשוך אותי להתרכז ולהתמקצע בו, ועם כתם ענק שימנע ממני התחלה חדשה (גם אם הייתי רוצה כזו. ואני לא. אין לי מוטיבציה.) מעולם לא סיימתי שום דבר כמו שצריך. נרשמתי למיליון קורסים ולא סיימתי אף אחד. יצאתי עם גברים והיו לי בני זוג וזה נגמר ברגע שהם מנסים לעבור לשלב יותר רציני, כמו מגורים משותפים, רחמנא ליצלן... לא מעוניינת בילדים, במשפחה, בכלום. רק רוצה לשבת על החוף במקום נידח בעולם, ולחכות למוות שיגיע בשקט. מצד שני, אין לי סבלנות לחכות לזה, ואני מחפשת משהו שיתן לי סיבה לא לחתוך את הורידים או לקחת מנת יתר ופשוט לגמור את הסיפור. עצה...?
no one
מזדהה :heart: