לקח לי הרבה זמן למצוא את המילים הנכונות, כיצד לתאר את מה שאני חווה כרגע בפרק של הפרעת דחק פוסט טראומתית. בחטיבה וביסודי נכנסתי לשתי חזיתות, חזית אחת פנימית וחזית אחת חיצונית. החזית החיצונית הייתה נגד הסביבה בעיקר- נגד תלמידים אחרים. החזית החיצונית גרמה לחזית פנימית, הידועה כדיכאון וכחרדות. החזית הפנימית גרמה לשאיבת כוחות פנימיים איטית אך בטוחה, בעוד שהחזית החיצונית רק החמירה את המצב בחזית הפנימית. המצב בשתי החזיתות היה כל כך מתיש עד שבכיתה ט' (אחרי 7-9 שנים בערך) הנפש הפסידה את הקרב הפנימי שגרם לנטישה של הקרב החצוני. שטחים פנימיים רבים עכשיו מלאים במוקשים פעילים, ואני תקוע כרגע באמצע שדה המוקשים פעילים שנשארו מהקרבות המתישים.
אני מודה, אני מאמין ב"צמיחה פוסט טראומטית" ואני עדיין בתהליך של החלמה ובניה. אני כרגע מנסה לצאת משדה המוקשים וכמעט כל צד שאני לוקח כרגע גורם להפעלת מוקש. וכל פעם שמופעל מוקש, חלק אחר בי מת. אבל כל פעם שאני דורך על מוקש אני לומד יותר, ולא רק על איך לא לדרוך על עוד מוקשים או איך להוציא מוקשים פעילים אחרים מהאדמה. אני לומד הרבה על עצמי, על התמדה, על פסיכולוגיה, על החיים עצמם. אפשר לאמר שאני לומד איך להתמודד בלי החלקים שמתו בי כבר מהמוקשים שהופעלו. הדרך לזה קשה ומייסרת מאוד כרגע. במיוחד עם בעיות שינה הנובעות מסיוטים, פלאשבקים, ועוד. אני לא מצפה שאי פעם אני אבריא לגמרי מזה ותמיד ישארו הצלקות ופצעים בלתי נראים פה ושם, אבל "ללא מאבק אין התקדמות".