לילות שלמים,
הייתי נרדמת כשאני אוחזת לעצמי את הכף יד אומרת לקיר ״לילה טוב, אני אוהבת אותך״ ומדמיינת שיש שם מישהו אמיתי.
לפעמים הייתי עושה את עצמי מסמלת ומחייכת שכולם מסביבי,
כאילו שיש מישהו.
לא היה שם אף אחד. אף פעם. אף פעם אף אחד לא ניסה להיות שם.
וזה כל כך כואב לי, כל בוקר, שעה, דקה ביום.
למה זה מגיע לי?
לעבור את כל החרא שלי לבד?
אני כל הזמן אומרת לעצמי אם הייתי מתה ומחר הייתה ההלוויה שלך.
מי היה בא? חוץ מהמשפחה שלך?
החברות שאף פעם לא היו לך? או בעצם אלה שהיו אבל היו צבועות? החבר של קיים? מי היה בא?
רק את הפרחים והשניי כלבים שלך ככה אני אומרת
לעצמי.