הסירוב לקחת תרופה מוכר לי מאוד מהדיכאון שלי... זה קצת קשה להסביר למישהו שלא חווה על בשרו, אבל הדכאון מרגיש ממש חלק ממני, וכל פעם שאני שוקל לחזור לקחת תרופה אז יש מאבק פנימי, יש חלק שלא רוצה שזה ייפתר, כי זה עדיין חלק ממני שלא רוצה שישתיקו אותו אני מציע לגלות אמפתיה למצב הזה, זה לא פשוט לשכנע בנאדם שהוא צריך להיפרד מחלק ממנו כדי שירגיש יותר טוב. אם אשתך דומה לי, אז היא ממש לא רוצה להיפרד מהמאניה דיפרסיה שלה. יש בזה משהו מאוד עוצמתי, מאוד מספק, מאוד חי. להגיד לזה שלום זה... עצוב. אני לא אומר שהיא צריכה לוותר על הטיפול. פשוט חשוב להבין שיש לה קושי לטפל בעצמה כי זה אומר להודות שיש בה חלק שצריך לעבור לרקע, וזה דורש ממנה לפתוח דף חדש בחיים, וזה עצוב ומפחיד ומבלבל...