קודם כל אבקש לומר לך שאתה לא לבד. משפחה לא בוחרים, וקשרי משפחה הם מאוד סבוכים. לפעמים למשפחה אין את היכולת להבין, לפעמים אין להם אתך האומץ להישיר מבט לדברים כמות שהם. אחד הדברים הכי קשים זה לשהות בחברת אנשים שלא מסוגלים להבחין בך, או להבין אותך. אני מכיר את זה מקרוב מאוד, מקרוב מידי. ולכן אני מבין לליבך. אבל תמיד יש מישהו שכן יבין, וכדאי לזכור שהבטן איננה מחסן, אל תצפה מאנשים שינחשו אותך. כדאי להוציא את הדברים ולו רק על מנת שלא ישארו שם בפנים, מה גם שיש בעלי מקצוע שמסוגלים להבין את מצוקותיך לעומק ואפילו לסייע.

אחרי איך שהוא צעק עלי אתמול אני לא מסוגל להסתכל על שניהם בעיניים. נשאר בחדר נעול ומעניש את עצמי בלי אוכל כל היום. עכשיו במיטה עם שקית ניילון ליידי שמוכנה להיות על הראש ולעזור לי עם הבעיות. מקווה שזאת תהיה התגובה האחרונה.

הציפיה שהורים יבינו מובנת, אך לעיתים אינה מציאותית. זה ויתור שקשה לעשות,על הציפייה. לפעמים אין מנוס אלא להכיר בכך שההורים לא יבינו, ולחפש הבנה במקום אחר. לקח לי שנים רבות ואכזבות רבות בכדי להבין שגם אם ההורים שלי יחיו 150 שנה כל אחד, הם לא יבנו שום דבר. אנשים לא ממש משתנים ורובם גם לא לומדים שום דבר, אפילו לא מנסיון. האכזבה היא פועל יוצא של ציפיות. אתה בוודאי לא אשם בכך שמשפחתך לא מבינה, והטיפשות או האטימות שלהם אינם סיבה בגללה אתה צריך להעניש את עצמך.

שלום אבי, מקווה שעברת את מה שעברת, ואתה בטוב.. אני מניח שבאמת קשה לדבר על נושא כאוב כמו אובדנות, כפי שהעלית בשאלתך.. לעומת זאת יש אפשרות להביע קושי, ומי יודע, אולי תצליח להגיע בשיחה לנושאים כלליים, כמו אובדנות, אבל החשוב הוא לנהל שיחה על מה שאתה מרגיש.. לדעתי אי אפשר באמת להסתיר כאב, כמו בנסיך הקטן שמתואר שאי אפשר להחביא פיל מתחת לממחטה.. כך שהאחרים גם אם משתדלים לא לראות, לבטח משהו בהם יודע, ובשיחה תוכל לעזור להם להיות מודעים לזה, ותוך כדי כמובן תעזור לעצמך בכך שתביע את הכאב.. מושיט לך יד..

שמעתי במגוון פורומים ברשת על מה אנשים אובדניים חושבים בקשר לעזרה, ולפי מה שאני מבין אפשר לחלק אותם ל 2 קבוצות נפרדות: אלו שרוצים עזרה אבל קשה להם לומר את זה בקול, ואלה שלא באמת רוצים עזרה, לא חושבים על לתקן את החיים שלהם ופשוט 'נוסעים על אדים' עד שייגמר הדלק. אני מגדיר את עצמי כשייך לקבוצה השניה, וזאת בגלל שלא קרתה לי טראומה מתישהו בעבר שבגללה אני רוצה לגמור את הכל, אלר פשוט כל החיים היה לי רע. עוד מהיסודי, הרבה לפני הצבא. לא מצאתי את עצמי בשום מסגרת ואין לי באמת מישהו להאשים בזה על טרגדיה שקרתה לי. אני דיי שונא את ההורים שלי על זה שהם לא באמת ניסו לפתור את הבעיה (בזמנו בעיקר חברתית), ורק תקעו את הראש בחול, חושבים שככה אני וזהו, וזה טימטם אותי לגמרי. אי השיפור במצבי התחיל בעיקר מחוסר בטחון עצמי שיש לי בעיקר בפן החברתי, ואז זה הפך להיות חוסר רצון לתקן את נזקי העבר, ובגלל זה אני פשוט אומר 'לא אכפת לי' לכל מה שקורה סביב. אפאתיות מוחלטת, שבאה לידי ביטוי בחוסר רצון להתקדם בחיים, בין עם זה עבודה, זוגיות, לצאת מהבית ומה לא.. ועל זה הוא יצא עלי שלשום, על העובדה שאני לא לוקח את עצמי ברצינות. ואני מרגיש שהעונש שלי כלפיו זה להעניש את עצמי, בכך שאני לא מוכן להסביר לו מה עובר עלי כבר תקופה כל כך ארוכה.. הם פשוט לא ידעו איך לאכול את הסיפור הזה אז ככה שאני כל הזמן מרגיש שיאללה בוא נגמור את הסיפור וזהו. ישנם עוד סיבות לחוסר הרצון שלי לחיות, וחלקן תמונות במשפחה שאליה נולדתי, שאני פשוט לא מתחבר לאף אחד מהם, גם לא המורחבת. פשוט מרגיש לא שייך ואני לא מוצא את עצמי מדבר עם אף אחד מהם יותר מכמה דקות ספורות עד שבא לי לברוח. מה גם שלמשפחה שלי קרתה טרגדיה מסויימת לפני יותר מ 20 שנה ואף אחד לא מדבר על זה בבית, למרות שזה מורגש כפצע טרי כל יום, עד היום, וזה משפיע על היחס של אחד לשני פה ממש על בסיס יומי, וזאת הסיבה העיקרית שאני לא מוכן להיפתח לאף אחד מהם. לא ההורים ולא אחי ואחותי. מצטער על התגובה הארוכה. ידעתי מראש שאצטרך להסביר יותר על הרקע שלי כי התחלתי בפוסט נטול מידע. המצב בבית מסובך!