אם תביטי לרגע על העולם שמסביב, ותשאלי את עצמך שאלה פשוטה, מה יש יותר מסביבנו, שמחה צהלה והגינות או אושר סבל שקרים ויסורים, המאזן די ברור, נכון שיש אנשים שמעדיפים פשוט שלא לראות את זה, אבל אז נשאלת השאלה מי פה עוצם את עיניו.

צודקת לגמרי, אני לא מצליח לרמות עצמי לצערי,נידונתי להביט למציאות בעיניים, ואני מודה שזה עונש כבד. הלוואי ויכולתי לספר לעצמי סיפורי סינדרלה וגם להאמין בהם.

שאלה מעניינת, בתור אדם שהוא יצור חברתי מעצם בריאתו,קשה לחיות ללא חברה,זה מצב לא ממש טבעי,ואז אני בהחלט מוצא את עצמי נזקק לחברה שאני לא מאמין בה, זה כמו להזדקק לחיזוקים מאנשים שאתה אפילו לא מעריך את דעתם, זה פרדוקס שנוכח בחיי,והוא לא היחיד. בנוגע לתפיסת העולם מאוד קשה שלא לערבב את ההסטוריה של עצמי עם תפיסות העולם שגיבשתי ודעותיי עליו.נסיוני עם בני אדם אינו טוב, אבל תתאר לעצמך שאני כבר לא באמת מצפה שהוא יהיה טוב,ואגב אין פה שום דבר מקורי או חדש. מאז ומתמיד אנשים שנולדו עם בינה לא אהבו את זמנם, אני לא המצאתי פה שום דבר, וככל שתתקרב לאיזושהי אמת כך תהיה פחות אהוד,ככה זה.

לפעמים דווקא ההומניות גורמת לאדם לרצות להתרחק מהזולת,זה משפט שמיוחס לניטשה אגב. " אני שונא את זמני" כתב סנט אקזופרי לפני מותו, זו זעקה שיצאה דווקא מפיו של אדם שאהב בני אדם. אך לפעמים אדם נשבר מהצביעות שסביבו,ורוצה להתנכר לעולם המדולדל והמזוייף בו אנו חיים.