זאת תקופה כזאת,
שהכל רועד.
אמא חולה,בחרדה,מפוחדת.
ואני?-אני עם החרדות , הדכאונות,הבכי,והכדורים.
כמה שאני שונאת לקחת כדורים פסיכיאטריים,רק כדי לחייך.
הם מסממים אותי גורמים לכל הרעש מסביב לשקט.
שקט כזה קסום!
שאני רק רוצה להישאר בו לנצח.
הלוואי יכולתי להרגיש את אותו אפקט,את אותה ההרגשה של הניתוק ללא כדורים.
אולי יום אחד אצליח...
אני לא מרימה ידיים,עוד לא,עוד מוקדם מדי...
אני רוצה עוד להספיק לעשות דברים...
אני מתה מפחד הפחד עוצר אותי מלנסוע לטיולים,
מללמוד תעודה, אני אפילו לא יודעת מה ללמוד,
כי אין לי בגרות,ולא בא לי להשלים באמת.
ההורים אומרים שאני לא יכולה.
אני חלשה,
ככה זה - תמיד נחשבתי הכבשה השחורה בבית שלנו
הילדה שקשה לה במסגרות,הילדה שבקושי תצליח לגמור צבא.
זו שלא יהיה לה רישיון נהיגה כי היא יכולה לעשות תאונה.
אז קשה לי.
במיוחד עכשיו.
אבל אני אף פעם לא מוותרת.
אני חיה כאן,לתקופה,לא יודעת מה אלוהים הכין לי,
לא יודעת עדיין למה אלוהים נלחם עליי כך כך?
הציל אותי כל כך הרבה בחיים שלי במצבים שחשבתי שזה הסוף?
יש מי ששומר עליי ..
אז לא עכשיו. לא היום.
אני רוצה להיות חזקה!
אני רוצה להיות אופטימית,
אני רוצה להצליח לחיות את החיים הקשים האלה.
את המכשולים,את החששות.
להגיד לעצמי שהצלחתי,
להרים את עצמי,להרים את המשפחה שלי.
להיות השמש של הבית.
להיות השמש הזו שמאירה גם בעת השקיעה.
אולי בעוד כמה שנים מהיום...
אני אשב,עם אהבת חיי..
והילדים שלי ואצחק על כל זה?
ואגיד "כמה הגעתי רחוק מאז?"
"כמה התקדמתי"?
או שלא.

אינני יודעת מה העתיד צופה לי..
אני רק רוצה לקוות שהוא יהיה טוב.
ועכשיו אני צריכה את האדם הזה
שילך איתי יד ביד,
שיתמוך בי,
אין לי אדם כזה בחיי.
אף אחד.
אבל יש לי את הירח...שעוקב אחריי ויש לו חיוך מתוק.
ויש לי את הכוכבים בשמיים ...
ויש לי את היומן שעוזר לי לכתוב,לפרוק ולשחרר...
אני לא מרימה ידיים,חייבת להיות אופטימית