לפעמים חוסן מסתיר ומכסה על חוסר אונים גדול ושבריריות מובנית. היו להוריי בעבר זוג חברים יוצאי בריהמ לשעבר. הגבר היה רופא מרדים בבית חולים מוכר מאוד , אדם בעשור השישי לחייו . הוא עשה רושם של איש חזק ואיתן. איש קשה ועקשן. מידות גופו היו גדולות, זקן כיסה את פניו. איש בעל קול בס, מאוד גברי עפי כל תפיסה סטריאוטיפית שקיימת. אפילו לי הוא נראה אדם חזק ועיקש, אדם שאפשר להשען עליו, בעל חזות נוקשה , זכור לי שהוא אף האמין בחינוך ביד קשה. אני ממש זוכר אותו אומר פעם אחת ליד שולחן האוכל " צריך לחנך ביד קשה " בקולו הסמכותי. מסתבר בדיעבד שהאיש הזה היה רופא בכיר בבריהמ, וחש שבארץ הוא לא מצליח להתקדם, וזה כנראה שבר את רוחו. בהיותו רופא מרדים הייתה לו מן הסתם גישה לחומרים כאלה ואחרים. יום אחד האיש הגדול הזה פשוט נכנס לאיזה חדר בבית החולים בו עבד, ופשוט הרדים את עצמו למוות. בדיעבד חשבתי על השבריריות וחוסר האונים שחזותו והליכותיו הסתירו.