כמה זמן את בטיפול? הוא משולב גם עם טיפול תזונתי ייעודי? שיתפת את הפסכילוג\ית בתחושה שהטיפול לא עוזר? אם זה אכן כך, אולי הוא\היא יוכלו לסייע לך בטיפול שכן יתאים? את לא אובדת עצות - מהכתיבה עושה רושם שאת בדרך הנכונה! ממליצה לך לכתוב בפורום הזה ↓, יש שם סביבה תומכת

אני התחלתי טיפול שהיה אמור להיות משולב עם צוות רב מקצועי. אני אחרי 5 מפגשים אצל פסיכולוגית והכיוון לא מדבר אליי בכלל. אני מרגישה שאני צריכה להתאמץ לדבר כדי למלא את הזמן. עדיין לא פגשתי דיאטנית מומחית בתחום או כל איש צוות אחר. ההקאות רק הולכות ומחמירות. בגדול אני רוצה שמישהו ייקח על אחראיות כי אני לא יכולה יותר. אני כותבת ובוכה. אולי יש טיפולים אחרים מועחלים יותר? כי לדבר אם פסיכולוג זה לא עוזר ואני לא מאמינה בזה. אין לי בעיה בלשפוך את מה שאני מרגישה. זאת אף פעם לא היתה הבעיה אז איך לשבת על כורסא ולדבר תפתור את בעית הבולמיה. אני מרגישה שאני במעגל סגור. עליתי יותר מ-10 קילו כי מרוב הקאות אני לא מקיאה עד הסוף אין לי כבר כוח ומרוב שאני מרגישה שמנה ורע לי עם עצמי אני בולסת שוב ושוב מקיאה... ושוב לא את הכל.

הי ג'ולי, נשמע מדברייך שהסיבה שאת לא מפיקה מהטיפול הפסיכולוגי היא שאת לא מאמינה בו. יתכן וזה מייצר בך התנגדות שמחבלת לך. מציעה לדבר על התחושות האלה עם הפסיכולוגית שלך. ודבר נוסף, את כותבת על משאלה שיקחו ממך את האחריות. טיפול מרפאתי בונה על כך שהמטופל מאד פעיל בהחלמה שלו. אז אולי זה העניין? אולי את זקוקה כעת לאשפוז בעצם? מה דעתך?

יש המון במה שאת אומרת. אני באמת לא מאמינה בטיפול פסיכודינאמי. כשהתחלתי את הטיפול זה היה אמור להיות מלווה בצוות רב מקצועי (דיאטנית מומחית בתחום, פסיכיאטר וכו'). וזה לא. כששאלתי את הפסיכולוגית מה יהיה בהמשך היא שאלה אותי אם התחלתי לראות דיאטנית. זה השאיר אותי קצת חסרת אונים כי אני "מטופלת" במרפאה להפרעות אכילה. הם היו אמורים להגיד לי מה עליי לעשות. אני באמת זקוקה לליווי והנחייה ואני לא מרגישה שזה מה שאני מקבלת. אני בעיקר מפחדת כשאין דדליין. אני לא רואה איך לשבת בכורסא ולדבר על עצמי יכול לעזור. בנתיים אני רק מדרדרת. לגבי אישפוז. אם לא היו לי מחוייבויות (בית, לימודים, עבודה) זה בוודאי מה שהייתי בוחרת לעשות.

הי, יכולה רק לשתף בניסיון שלי. אני גם לא רציתי אשפוז בדיוק מאותן סיבות, וכשכבר הרגשתי מותשת מהחיים, שהשיער נשר, והדפיקות לב הלחיצו אותי וממש פחדתי שלא אקום בבוקר, ולמרות כל זה לא הפסקתי עם סימפטומים, הבנתי שאני לא יכולה לבד ובחרתי מסגרת של אשפוז יום. וזה שיפר את המצב, הבנתי יותר מה עובר עלי, הבנתי שההפרעה עזרה לי לא להתמודד. זה עדיין קשה מאוד, כמעט חצי שנה אחרי שסיימתי אשפוז. כל ארוחה, כל יום, כל הזמן צריך לזכור שזאת מחלה. מלא בנות זה לא עזר להן, אין פתרון קסם. זה להגיע ולהשתתף בקבוצות, ולהיות פתוחים ולהקשיב, ולהיות אמיתיים, וכל הזמן להיות בדיאלוג פנימי עם עצמך. אבל זה עדיף, מאשר לחיות בתוך חדר. לי מאוד עזר ועוזר השיחות, ההתחלה היתה קשה ולמדתי לבטוח במטפלת שלי. עבודה לימודים משפחה, זה לא שווה אם את קמה בבוקר ולא טוב לך. אני הייתי חושבת שוב על אשפוז..בהצלחה!