הרצון לעזוב את העולם הזה, מה שאפשר לקרוא לו בשיפוט חמור "נטיה אובדנית", הוא פשוט קיים בתוכי, האפשרות שאעשה פעולה של עזיבה, מה שנקרא "התאבדות" לא קיימת, גם זה... פשוט לא קיים בתוכי...
הנתונים הם שאני פה ואני חי, ושבמערכת הפנימית שלי יש תגובה יסודית כלפי החיים של רצון לעזוב.
כשאני שואל את עצמי למה אני רוצה לעזוב, אז אני עונה לי שפשוט העסק פה לא מתאים לי, העולם הזה בצד הפשוט שלו אינו מרווה את צמאוני, בשום מימד, לא הפיזי לא הנפשי ולא הרוחני. וגם יש לי ידיעה ברורה שהיא גם היא נתון בקיום האישי שלי שישנה אפשרות שאהיה רווי, ישנה מערכת קיום שמתאימה לאישיות שלי, אך אני מתקשה למוצאה... לעיתים מוצא וזה נעלם, לעיתים מוצא אבל זה לא כולל את כל חלקי החיים, ואז שוב יוצא למסע לחפש את הקיום שיתאים לי, שאוכל לצרוח בפה מלא, תודה!! מהפעמים שכן הצלחתי לפגוש את אשר נפשי מבקשת, אני יודע כמה זה מורכב, כמהמסכים מבדילים בין הקיומים, וכמה הקיום הפשוט כפי שהוא, רחוק ממה שהנפש שלי מסוגלת להתקיים...
ועל כן היא צועקת שוב ושוב לא רוצה להיות בו, תוביל אותי לקיום שמתאים לי, תעבור את השערים, תגלה את המסכים... ואני... כל כך רוצה... אבל זה לא קל... זו דרך לא ידועה, דרך של אמת ואומץ וכניעה ותחבולה ותמימות ועקשנות, וברגעים שממש קשה... כמו עכשיו... היא צועקת אני מתה... ואני רוצה למות איתה ביחד... אבל לשנינו אין אפשרות ומתחנן אליה, שתנסה לעזור לי, גם אני פה... וגם לי קשה... ושתתן יד למצוא ביחד...
ואז אנחנו בוכים זה על כתפו של זו... כואבים ביחד ומתעקשים ביחד, משתפים ביחד, מבקשים עזרה ביחד, עד שננצח ביחד... וגם אם לא, לפחות אנחנו ביחד... עד שננצח