מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר אילן וולקוב
פסיכיאטר פרטי מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם, בקניון רמת אביב, מגדל הקניון קומה 4, תל אביב. https://mindme.co.il/
אורית זאבי יוגב
אורית זאבי יוגב
מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

עצובה.

אנונימי
אנונימי
08/09/19 23:16
16 תגובות

הערה: אני לא יודעת, ראיתי תיבת טקסט ריקה, התחלתי לכתוב, עכשיו אני רוצה למחוק אבל מכריחה את עצמי שלא. אני לא יודעת אם הפוסט מתאים לכאן ,כנראה שלא, כנראה שמשטרת ה"אסור לגרום לאף אחד לאי נוחות קלה ככל שתהיה" תבוא לעצור אותי. חשבתי לפרסם את זה בבלוג אבל אני צעירה מכדי לדעת מה זה בלוג ובשביל מה צריך את זה. אני גם לא מספיק קוהרנטית בשביל בלוג. אני לא מספיק קוהרנטית בשביל כלום.
בכל אופן, מדובר בבליל של שטויות שקרים וחצאי אמת, שלא שווה קריאה, ודי פתטי בסך הכל. אני מצטערת אם זה פחות מדי, או יותר מדי, או אם אני יותר מדי, או כל צער אחר שצריך. כנראה שזה יימחק בסוף כשאחזור לעצמי. או כשאחזור ללא- עצמי. אבל לשנייה זו ממש, הנה מיצג הבכיינות הפרטי שלי.
אני פשוט עצובה. אני לא נוטה לתאר את הרגשות שלי בפשטות כזו בדרך כלל, אבל לפעמים אפילו לי כבר לא נשאר מה להגיד. אולי זה כי דילגתי על כדור אתמול. הכדורים מרדימים אותי, ולא רציתי להירדם שוב באמצע היום, רק כדי להתעורר אחרי 16 שעות שינה מותשת אפילו יותר. כל מי ששאלתי אומר שאני לא אמורה להרגיש הבדל אם דילגתי על כדור אחד, אבל אני תמיד מרגישה. זה כאילו ששמתי על הרגשות שלי פלסטר, וברגע שהוא הוסר, אפילו חלקית, הכל צף. זה נותן לי הרגשה מוזרה של צלילות, כאילו אני שוב אני, או לפחות יותר אני. זה גורם לי לחשוב אולי זה מחיר כבד מדי שאני משלמת, עבור תפקוד שלקרוא לו מינימלי יהיה בגדר הגזמה לא פרופורציונלית. חלק מהזמן נמאס לי, ובשאר הזמן אני סתם קיימת, אפילו לא חושבת אם נמאס לי או לא. אפילו כבר לא חושבת על סצנות רומנטיות יפות ומחרידות של עצמי מתה, נחנקת, נופלת מצוק, מדממת, רק כדי להרגיע את עצמי ולהירדם. אולי זה סימן טוב, אולי לא. אני לא יודעת. אני לא חושבת. אם הייתי חכמה אולי הייתי מסננת את השורה האחרונה, רק כדי למגן את עצמי מפני everybody cares, everybody understands, אבל אני לא. אם מישהו צריך דיסקליימר טיפשי שלא נשקפת סכנה לחיי, כאילו זה הדבר היחיד שמשנה, כאילו החיים הם חוזה בלי סעיף יציאה, אז הנה לכם. אני לא אמות הלילה, כנראה גם לא בחודש הקרוב, או בשנה הקרובה. כל מה שמעבר לזה לא משנה, מסתבר. לא מה אני רוצה, לא מה אני מרגישה, לא אם כואב לי לנשום. אני סתם דרמטית, וזו גם הערה צינית וגם לא. בסופו של דבר אני כותבת מילים גדולות בתיבת טקסט בפורום שאנשים בו כנראה מתחזים ומנהלים שיחות עם עצמם, וזה כשלעצמו אומר עליי משהו, לא?
אולי אני פשוט רוצה להיות יפה. אני רוצה לטבול ביופי. לא יופי כמו זה שבדרך כלל מדברים עליו- עיניים, שיער, פרסומת לבושם, שיחות חולין עם זרים ברכבת. אני מודה, יכול להיות שזה היה מאוד מקל עליי, אם לא היה כל כך הרבה מה להסביר, אבל אני רוצה להיות יפה לאנשים כמו שאני יפה לחתולי רחוב. אני יודעת שהם רואים בי משהו, וזה בעיקר קשור אליהם ולא אליי. הם יצורים כאלה, של יופי, את סוג היופי שאני מדברת עליו הם יכולים לחוש מקילומטרים. אבל בכל זאת, כשחתול שלא ראה אותי מעולם וככל הנראה לא יראה אותי שוב נותן לעצמו את הרשות לבלות איתי קצת זמן, לנהל איתי שיחה של מבטים וגרגורים, להתחכך לי ברגליים כאילו אנחנו לא זרים, כאילו אנחנו חברים של שנים וזה הדבר הכי טבעי בעולם- זה גורם לי להרגיש יפה.
אני לא מרגישה יפה בדרך כלל, ולכן זה אומר הרבה בשבילי, להרגיש כמעט יפה וכמעט גאה. רק שתמיד כשיש בן אדם בסביבה, תחושת הגאווה הזו מתחלפת ישר בתחושת מבוכה. מבוכה דומה לזו שאני מרגישה עכשיו, בזמן שאני כותבת, לא יודעת כבר אם בפני עצמי או בפני עיניים שופטות שנמצאות מבחוץ או רק בתוך הראש שלי. ממתי אכפת לי ממה אחרים חושבים? כנראה שאכפת לי. לפחות אם מה ש"הם" אולי "חושבים" זה בדיוק מה שמפחיד אותי.
אני חושבת שאיבדתי פוקוס, עכשיו אני כבר סתם מברברת שטויות, ומנסה להיות מישהי שאני לא, או מנסה להיות אני מתי שאני לא. אבל בכל אופן, את מה שהם רואים בי, או יותר מדוייק גורמים לי לראות בעצמי, אני רואה גם באחרים. לא בא לי לכתוב את החלק הזה יפה, כמו שאני יודעת. האמת שזה ממש מזדיין, המגבלה האנושית הזו, חוסר היכולת לגשת אליו, להגיד שלום, ראיתי אותך, ראיתי בך את מה שאמא שלך אולי לא רואה בך, בוא נשב, נדבר. לא חייב להיות נצח. לאן אתה ממהר. מה יותר חשוב עכשיו מזה. יש לי שאלות טובות. לא אגנוב ממך שום דבר. לא באתי לפגוע. למה כולם ישר מסיקים שבאים לפגוע בהם. המגבלה הזו, הפחד שלי, ויותר מזה הפחד שלו מעצמו. קודם מפחד ממני, אחר כך מעצמו, ובעצם אולי רק מעצמו, בלי אפילו לדעת. אני יודעת שזה לא העניין שלי. אני יודעת שאלה החיים שלכם. אני יודעת שגם אני הייתי מרימה גבה ומתגוננת כמו חתול שהתעללו בו, הרי לא כל חתול סומך אפילו על היד המלטפת ביותר. אני יודעת שזה נצלני, אגואיסטי, אגוצנטרי, עאלק משיחי, היפי, ילדי אור הירח וילדי הפרחים, אני יודעת שאני לא אשנה את העולם, שאני בדיוק כמו כולם, שאני קלישאה, I'm only happy when it rains, שזה תאטרון, או כימיקלים במוח, שהזניחו אותי רגשית בילדות, שאני נואשת, ריקה, חולה ולא מסופקת. אני יודעת שאתה לא חתול. אני יודעת שזה לא פשוט כמו ללטף חתול. אני יודעת שאתה לא שונה, שאתה בדיוק אותו הדבר, וגם אני.
אבל איך יכול להיות, איך יכול להיות שזה כל כך קל איתם וכל כך קשה איתנו?
אנחנו לא כאלה שונים.
הם רוצים להרגיש משהו.
אני רוצה להרגיש משהו.
אתה לא רוצה להרגיש משהו?
אולי פשוט משעמם לי. אולי אני באמת בורדרליין. או סתם פסיכית בלי תווית, עד שימציאו אחת.
אולי אני רגילה להחריד, ואז זה הרבה יותר גרוע. אולי אני לא מעניינת כמו שאני רוצה לחשוב.
אולי, אולי, אולי אולי.


תגובות

ג-ק5
08/09/19 23:43

נהניתי לקרוא אותך, לא אולי בעניין הזה

נויה14
10/09/19 23:35

מזדהה עם כל מילה

הי יקרה. קראתי בקשב רב את מה שכתבת. את רהוטה ואינטיליגנטית אבל היה לי קשה להתמודד עם החלק הציני והביקורתי. נראה שמרוב שאת שופטת... לא נשאר זמן סתם לחיות,סתם להיות.... הייתה לי הרגשה כאילו את מכסה את עצמך באינספור שכבות ומסכות עד שאת עצמך כבר לא מבינה מה באמת יש בך. וחבל, כי יש בך... וההסתרה והשכבות אינם מאפשרים לנשום, לגדול ולצמוח. כן, צריך אומץ בכדי להיות אותנטיים אבל נראה לי שזה מה שאת מייחלת לו. מה דעתך ?

Catperson
09/09/19 0:29

את אולי מאוד מדוייקת.

ג-ק5
09/09/19 12:34

אגב, אני פחות צעיר ואני עדיין לא ממש יודע מה זה בלוג ובשביל מה צריך את זה. יש לי גם תחושת בטן בלתי מוכחת , שלא מעט מאלה שמנהלים בלוג ( ואני עדיין לא ממש יודע מה זה) אפילו לא יודעים מה משמעות המילה " קוהרנטי". לגבי ציניות, ציניות זה מנגנון הגנה נגד היקום, ציניקן הוא אדם שיודע את המחיר של הכל ואת הערך של כלום,אני לא יודע איך שלא להיות בעד אדם כזה. יגידו מה יגידו והרוב תמיד ישאר רוב.

Catperson
09/09/19 14:00

אין לי אלא להסכים.

אבל השקעת בתיבה הריקה:tmbsup:

ג-ק5
14/09/19 11:10

אני מעריץ אותך, אני אשכרה מעריץ אותך. את בת 18 ( הפרטים הקטנים). רמת התובנה שלך חסרת תקדים. אני פה ושם קורא גם תגובות שלך לאחרים. אני בגילך הייתי טיפש כמו גרב יחסית ליכולת שלך לראות את המציאות ולנתח אותה. ואני יודע היטב. it's a gift and a curse. אבל וואו את משהו. ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה אמרתי למישהו שאני מעריץ אותו.( חוץ מהילד שלי )

Catperson
14/09/19 15:06

כל כך הצחיק אותי משום מה, מה שאמרת. אני לא ממש טובה בלקבל מחמאות, הן גורמות לי להילחץ ולזייף, כי עם כמה שאני יכולה להבין דברים מסויימים, אני לא מבינה עד הסוף מה מוצאים בי. אני יודעת בוודאות שלא עשיתי שום דבר בחיים שלי ששווה הערצה, אבל למרות זאת אני באמת מוחמאת, ומשתדלת לא לבטל את מה שאמרת. על כל מקרה לקבל תגובה כזו ממך, שעל אף שאני לא מכירה אותך קל לראות את האינטיליגנציה נשפכת ממך, וחוץ מאינטיליגנציה משהו אחר שאני לא שמה עליו את האצבע, זה נעים לאגו שלי, ולא מובן מאליו. אז תודה. הכנס סצנה עצובה מסרט כאן אבל אני לא יכולה לדמיין את ההורים שלי עצמם אומרים לי דבר כזה. אז אולי יש לילד שלך מזל. ואולי לא.

ג-ק5
14/09/19 18:15

מגיל אפס מאלפים אותנו שרק מעשים ראויים להערצה,מעשים והשגים שהחברה תופסת כראויים. מעשים ולא אנשים, בפועל מה שקורה הוא שאנשים מעריצים פרסונות ולא בני אדם. אף אחד לא מלמד אותנו להעריץ אדם שפשוט מפעיל את המוח וחושב, אין זה פלא,זה ככ לא פופלארי. הסצנה עניינה מוטיב העדר בסהכ,היא ץמיד תשאר רלוונטית.

Catperson
15/09/19 20:03

אני מעריצה פרסונות בידיעה מוחלטת שהן פרסונות, כי אני לא חושבת שבני אדם ראויים להערצה, אבל היי, אולי זו רק המיזנתרופיה שלי. בכל אופן אנשים לא מכירים את עצמם, בטח שלא אני, כך שלא יהיה מופרך לחשוב שמה שהחלטת להעריץ כביכול זו גם, רק עוד פרסונה. לא הבנתי איך מוטיב העדר קשור לסצנה שתיארתי.

ג-ק5
15/09/19 20:13

פרסונה זה פלקט,איך היא בדיוק ראויה להערצה? ( עניין העדר היה אי הבנה)

Catperson
15/09/19 20:34

לא אמרתי שפרסונות ראויות להערצה, אם תשאל אותי שום דבר לא ראוי להערצה. הערצה זה קונספט משונה. בכל זאת, אני מעריצה פרסונות כדי להעריץ משהו, לעשות אידיאליזציה למשהו. אני לא תמיד מעוניינת להכיר מעבר, ולמרבה הנוחות ברוב המקרים אין לי ולעולם לא תהיה לי את ההזדמנות להציץ מאחורי הווילון הזה. ככה ששום דבר לא יכול לערער את האידאל שלי. לגבי אי ההבנה, הבנתי.

ג-ק5
15/09/19 20:38

עדיף, כי לי יצא פעם או פעמיים להציץ מעבר.... שלא נדע. בכל אופן לא התכוונתי ה"מעריץ" שלי היה יותר בכוון של " מעריך",אני רואה שצריך לשקול פה מילים.

Catperson
15/09/19 21:15

לא צריך, אני פשוט אוהבת לדבר.

ג-ק5
15/09/19 21:21

מצויין, כי האמת שהערצת פרסונות זה עוד החלק הטוב, בפועל אנשים מעריצים תארים אקדמייים, כסף,דימוי ויותר מכל אנשים מתים, מתים לגמרי. אבל על פי רוב מרביתם לא מעריכים אפילו אדם שפשוט מסוגל לחשוב, אפילו אם רק עשרים אנשים על פני כל הכדור הזה מודעים לקיומו, לא רק שאין הערכה לחשיבה,היא אף נתפסת כמום די קשה. האדיוטיזם עמוק ומושרש ושורשיו מגיעים עד לגרעין כדור הארץ.