הקול המבטל שבראש שלי צורח עליי. אני כבר כל כך רגילה לזה שהמילים לא ברורות, מערבולת מעורפלת של שנאה וספק עצמי וכעס, כל כך הרבה כעס. אני יושבת מול המחשב. לא יודעת מה לעשות. שלחתי הודעה לאישה היחידה שאני מכירה שיכולה לעזור לי. הודעה מלאה בהתנצלויות. סליחה אם אני מפריעה, סליחה אם את לא יכולה, סליחה שאני צריכה. היא תמיד אומרת לי לכתוב לה. אני אף פעם לא יודעת מה לכתוב. מוקדם יותר היום כתבתי שני שירים בזמן שישבתי מול המחשב בניסיון לא לבכות. השירים לא יפים, אבל אחד מהם פרסמתי. חברה שלי אמרה שהוא גרם לה לבכות. אחר כך קראה לו אמנות. הסברתי לה שזו לא אמנות, שבאמת פשוט ניסיתי לא לבכות. היא לא ענתה. נרדמה. היה מאוחר. לרגע שכחתי שהיא בצבא.
חברה אחרת קראה את השיר שלי, ושאלה למי כתבתי אותו. שיקרתי לה שלא כתבתי אותו לאף אחד. בעצם כתבתי אותו לאבא. רבנו היום. לא באמת, כי אני כבר לא מספיק טיפשה כדי לנסות להסביר את עצמי למישהו שלא רואה אותי ושלעולם לא יבין. הוא ניסה לדבר, לא איתי אלא לעברי, not with me but at me, ואני ברחתי לחדר כדי שלא יראה אותי בוכה. הוא מבקר אותי. אני כבר חכמה מספיק כדי לדעת שהוא לא באמת מבקר אותי, אלא את עצמו, ועדיין טיפשה מספיק כדי לבכות. הוא אמר שהוא דואג לי, אחרי שסוף סוף יצאתי מהחדר לאחר אינספור שעות שינה. השינה שלי מוזרה. אני תמיד זוכרת את עצמי מתעוררת, המוח שלי קולט שיחות מהסלון, הצחוק של אחותי שחזרה מבית הספר. עדיין, אני לא זזה, לא זוכרת את עצמי מגיעה למצב שבו יש לי אפילו את האפשרות להחליט אם להתעורר. כאילו שאני מתעוררת אבל המוח שלי דוחה את המציאות עד כמה שאפשר. אני קוראת לזה שנת קומה, כי ככה זה מרגיש. לפעמים אני אפילו לא בטוחה אם אני באמת ישנה, כי אני תמיד מתעוררת מותשת, ובעצם אני מותשת כל הזמן שבו אני ערה.
הוא אומר שהוא דואג לי, אני אומרת לו שזה לא עניינו, ובראש אני אומרת לא, אתה לא דואג לי, אתה דואג לעצמך, אותי אתה אפילו לא מכיר. הוא אומר שזה כן עניינו, אני אומרת שאני לא חייבת לו הסברים. הוא אומר שאנחנו חיים בבית משותף, אני אומרת שאני לא חייבת לו הסברים. הוא אומר שאני כן חייבת לו הסברים, אני אומרת שאני לא חייבת לו הסברים. הייתי רוצה להסביר לו, אבל אני יודעת שהוא לא יבין. אני יודעת שאני בלתי נראית עבורו. אני יודעת שאהבה זה לא מספיק.
אני שוב מרגישה עייפה. המוח שלי מתערפל לרגע. לוקח לי זמן להמשיך. עכשיו כשאני כותבת את הסיטואציה אולי זה לא ברור למה זה כאב לי כל כך. פתאום גם הזיכרון שלה מעורפל. אני זוכרת את העקיצה של המילים שלו, את הדמעות, את האדישות המשוחקת שלי, עד שהדלת נסגרת. אני זוכרת את המספרים, 18 ו2, המספר הראשון לכמות השעות שאני ישנה, השני לכמות שאני ערה. אני זוכרת אותו שואל מה עם השירות הלאומי. אני זוכרת אותו שואל האם אני רוצה לישון את כל החיים שלי. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על החתול שיושב על המדרגות, אדיש לשיחה, שומעת את התשובה כן עולה באופן אוטומטי בראש שלי, לפני שהדלת נסגרת. אני זוכרת את עצמי כותבת שירים. רואה 7 סרטונים עם הכותרת "השפעות של הזנחה רגשית בילדות". 4 כתבות. עוד שני סרטונים על סוגים של מערכות יחסים רעילות בין ילדים להורים שלהם. מדברת עם חברה שלי על הדייט שהיה לה אתמול. שמחה חזקה. אחר כך רוגע. החלטתי לעשות משהו היום, להתקשר למקומות של השירות הלאומי, לברר. למעשה אני מנסה לעשות את זה כבר שבוע וחצי, אבל יש לי חרדה משיחות טלפון, ובעצם אולי חרדה מהכל. חושבת אולי אצא להליכה, אולי אתאפר, אולי אסע לתל אביב, אולי אחפש עבודה, אולי פשוט אצא החוצה, אשב על הדשא ולא אעשה כלום. אולי רק שיחת טלפון אחת. אולי רק לשחק עם החתול שלי. אולי רק מסקרה. אולי רק כל דבר חוץ מלישון. אולי לקרוא ספר. אולי לנסות להיות שמחה. הקול המבטל בראש שלי צורח עליי. אני כבר כל כך רגילה לזה שאני לא בדיוק יודעת מה. זה מעבר לאין כסף. אין כוח. אין חן. אין כריזמה. אין נסיבות. אין עולם. אני לבד. זה מעבר לדיכאון. מעבר לחרדה. כמו פגם עמוק שאי אפשר להתווכח איתו, שהוא שלי ורק שלי, כאילו שאני כל כך פגומה ומיוחדת. באיזו כתבה שקראתי היום אמרו שההרגשה הזו מזוהה בקרב אנשים שננטשו רגשית בילדות. כל הרעיונות שלי מתים בזה אחר זה, צונחים על השולחן שלי. אני יושבת מול המחשב שלי, בוכה. לא יודעת מה לעשות. שולחת הודעה לאישה היחידה שאני מכירה שיכולה לעזור לי. יושבת מול האתר. מנסה לכתוב. עכשיו אני כבר לא בוכה, המוח שלי ריק, מטושטש, אני עייפה. אני לא יודעת מה לעשות, אין לי רעיונות, הרגתי את כולם. זה פחד משתק כזה, ספק עצמי מכרסם, הורס כל חלקה טובה. לפעמים אני מקנאה באנשים שיכולים להעמיד פנים שהם בסדר. זה מרגיש לי כמו פריבילגיה. פריבילגיה שנלקחה ממני מזמן. אני כותבת שטויות, האם זה באמת מה שאני חושבת? האם זה הקול המבטל בראש שלי עושה את עבודתו נאמנה? אני לא אמנותית. לא עמוקה. זו לא אמנות, אני באמת רק מנסה לא למות.
היא עוד לא ענתה לי. אני כל כך עייפה. אני רוצה לטייל, לדבר עם זרים, להעמיד פנים שאני בסדר. אני רוצה לחיות, רוצה החוצה, רוצה לדבר בטלפון. המחשבות האלה עושות לי לבכות. אני באמת מרגישה משותקת, כאילו גנבו לי את האוויר. אני כבר לא יודעת מה מצפים ממני. אני לא יודעת איך. אני לא צריכה רשימת משימות, אני צריכה סביבה לא רעילה. והמשפחה שלי הם לא אנשים רעילים בהכרח, אבל אותי הם מרעילים, כמה שהם מרעילים. כאילו שאני אלרגית אליהם. אלרגיה חזקה כל כך שגם שלום, דפיקה על הדלת, מה שלומך בטון הכי לא ביקורתי שאפשר, כואבים לי בכל הגוף.
אני בת 18. אני אמורה לדעת. אני לא יודעת מה אני אמורה לדעת, אבל אני יודעת שאני אמורה לדעת משהו שאני לא. אני יודעת שגידלתי את עצמי, שבניתי לעצמי עולם שבו אני יכולה לשרוד, אבל רק לשרוד. זה כמו להסתכל על העולם מהמרפסת, אנשים מנופפים לך, מחייכים, צועקים לך מלמטה כמה אתה מדהים, כמה יש לך לתת, כמה הם זכו בך. אתה מבין ולא מבין. אתה מקנא בהם ולא מבין. הם ממשיכים הלאה ביום שלהם ואתה מדהים וחסר תקדים וחד פעמי ותקוע ומשותק.
נגמרו לי המטפורות. אני כל כך עייפה. האנרגיה שלי all over the place בפוסט הזה. אני לא יודעת אם ככה מרגישה הדחקה. אני לא יודעת אם ככה מרגישה חרדה. אני בעצם לא יודעת כלום, כרגיל. וגם אין לי מה להגיד.
נ.ב: רבתי עם החתול שלי. עצבנתי אותו והוא שרט אותי בלחי, וזה מגיע לי. בכל זאת, זה היה לא נחמד. אפילו נעלבתי. אני עדיין כועסת עליו. הוא לא מתכוון להתנצל.
זה כנראה בולט אבל אני לא מפסיקה לכתוב כשאני מסיימת לומר את מה שרציתי. אני לרוב לא יודעת מה אני רוצה לומר. אני מסיימת לכתוב כשנגמר לי הכוח. ולפעמים ממשיכה עוד קצת אחרי זה ובגלל זה אני כותבת שטויות.