מנהלי קהילה
בעניין נוגדי דכאון וחרדה
אני קורא ושומע אנשים שטוענים שהכדורים האלה ממש שינו את חייהם, שהם ממש חשים הבדל משמעותי בין המקום שהיו בו ללא הכדור והמקום שהם מצויים בו עם הכדור. מה שמוזר הוא שאני שלקחתי שנים כדורים נוגדי דכאון( מכמה סוגים ומשפחות), מעולם לא חשתי שינוי כזה. כבר נשאלתי יותר מפעם האם הכדורים עזרו לי, ואני ממש לא יודע להגיד, אני רק יכול להעיד על תופעות לוואי שהיו או לא ( וגם תופעות לוואי האמת לא ממש היו). ברמה העובדתית מצבי עדיין מחורבן. אבל העדר היכולת שלי להצביע על כך שכדורים שינו אצלי משהו באמת, גורם לי לתהות האם זה עזר לי ואינני ער לכך ( מוזר) או שהדכאון אצלי הוא פועל יוצא של מציאות ולא המציאות היא פועל יוצא של דכאון. העניין הוא ששם לפסיכיאטריה מסתבר שאין הרבה מה להציע,גם לפסיכולוגיה לא בטוח( מנסיון אישי ועוד לא נולד הפסיכולוג שיודה בדבר כזה). והאמת שפסיכיאטרים לא מכחישים שנוגדי הדיכאון לא מתקנים או משפרים עניין כמו הפרעות אישיות,הם בסהכ יוצרים סוג של הגנה ,מיסוך. ואז מה? מה אז? מסמרים ונוצות וציפור שלא עפה.
מאור10
גם לי כל הנוגדי דיכאון למינהם גרמו לי רק רע. מסתבר שהיה לי הפרעת קשב בנוסף והיום אני לוקח אטנט שזה אמפטמין, עוזר בהחלט
ג'ק
הכל בסופו של דבר מסתכם בשם של כדור,אבל אני מדגיש שוב שהרופאים עצמם לא מכחישים שהכדורים לא עוזרים לדבר הזה שקרוי הפרעות אישיות. נוגדי הדכאון לא עשו לי רע, העניין הוא שאין לי מושג מה הם עשו,והאם הם בכלל עשו משהו.
ג'ק
אני בהחלט חושד גם בהפרעת קשב אפשרית
moonlight
אפשר לדעת על איזו הפרעה מדובר?
ג'ק
מאפיינים סכיזואידים ומאפיינים של בורדרליין.
ג'ק
העניין הוא שעם הנסיון גוברת התובנה כמה המענה הוא למעשה דל. הם לא יודעים שום דבר.
moonlight
אצלי זה כמו אצלך ג'ק, מאפיינים סכיזואידים, מאפיינים של בורדרליין, ודה ראיליזציה שהפכה להיות מורגשת יותר בשנים האחרונות. מעדיף להתמודד עם זה ללא כדורים, ואני שומר על תזונה נכונה וספורט, באופן שוטף ויום יומי, ונלחם בדיכאון, פשוט נלחם בזה, יש ימים שאני נופל, ולא יוצא מהבית בכלל, ימים שהחרדה משתלטת,אבל אני אחרי כמה ימים מצליח לחזור שוב לשיגרה, וחוזר חלילה.
ג'ק
זה בעצם העניין והבעייתיות של האבחנות האלה כי בסופו של דבר הדברים נמדדים עפי רמת תיפקוד. השיגרה שאתה מדבר עליה, נעדרת אצלי.
ג'ק
העניין הוא שלעיתים אותן ההפרעות באות לידי ביטוי ברמות חומרה שונות ויש להן חדירות משתנה,ולכן גם מעיבות על התיפקוד באופן מאוד שונה. בדיוק כמו שיכולים להיות שני אנשים בעלי הפרעה דו קוטבית, האחד יצא ויכנס מאישפוזים , והשני יתפקד בקהילה ללא דופי וללא אישפוזים כלל ( כמובן עם איזון תרופתי מתמיד).
אורית זאבי יוגב
ג'ק יקר. אני מבינה את התסכול והכאב. אתה צודק, לא כולם מגיבים לטיפול התרופתי. ידוע שיש אחוז מסויים שאיננו מגיב לתרופות. מצד שני מאחר ואתה שנים נוטל טיפול תרופתי יכול להיות שישנה השפעה מסוימת אך אינה חווה אותה משום שאתה רגיל למצב הנוכחי. מצד שני מניסיון אישי מציעה לך לא לוותר - לא על טיפול נפשי ולא על דרכים אחרות לשיפור מצב הרוח. כיום ישנם טיפולים חדשים כמו: קסדת בריינסווי, טיפול מבוקר בקטמין ועוד. בכנס האחרון שהייתי בו הציגו טיפולים תרופתיים חדשים העובדים במנגנונים שונים לחלוטין מהתרופות המקובלות. חשוב שתהיה מטופל אצל פסיכיאטר בעל "ראש פתוח" שיהיה מוכן לבחון איתך את כל החלופות והאפשרויות. בנוסף, כמי שראתה ניסים גם מהכיוון של טיפול רגשי חשוב שתמצא מישהו או מישהיא שאתה מתחבר אליהם. עבודה על הנפש יכולה להניב פירות מכיוונים שלא חשבת עליהם כמו: טיפול קבוצתי, סדנאות של עבודה נפשית ועוד. ספר לי מה ניסית עד היום פרט לטיפול התרופתי וננסה לחשוב ביחד....
ג'ק
כל מה שציינת אלה כלים שמטרתם להתמודד עם העניין הדכאוני, על מנת לצמצם את האפקט הדיספורי. אוקי, מובן. אבל אף לא אחד מהם לא משפר את הנושא התפקודי,מנסיון. המצב הדיספורי אצלי הוא פועל יוצא של קשיי תיפקוד וקשיים חברתיים. במידה והכדורים או הקסדות או מה שזה לא היה לא ישפרו את זה, זו סתם הסחת דעת מהעיקר, ואני סיימתי עם הסחות הדעת האלה. בטיפולים קבוצתיים כבר הייתי בעבר, בסהכ הכללי טופלתי במשך כעשר שנים, חמש אצל פסיכולוג קליני,שלוש אצל פסיכוטרפיסטית ועוד שנתיים אצל ארט טרפיסטית. תאמיני לי שמימנתי בעלי מקצוע היטב. והנני כאן בפורום חרדה ודיכאון,גילי כפול ויותר מאשר גילם של מרבית ממשתמשי הפורום הזה,ואני עודני כאן אחרי שאנשי מקצוע לא רעים בכלל, שכחו בכלל לעדכן אותי שאולי בעצם אני סובל מהפרעות אישיות. כן כן רק' לפני חודשיים פסיכיאטרית איבחנה אותי למעשה. איפה היו כולם במשך השנים? איפה אני הייתי? ואחרי זה עוד לתת אמון בבעלי מקצוע? כמה טיפש ותמים אני כבר יכול להיות?.
יעלה
ג'ק,משום מה איני מצליחה להגיב ישירות לפוסט. אז ככה - לדעתי מיכה שטרית כמעט תמיד צודק:) ועכשיו ברצינות(לרגע)- התרופה שאני לוקחת שינתה את חיי ללא היכר.חבל שלא התחלתי בה לפני כעשור. שבת שלום לכולנו
ג'ק
שבת שלום
Night Walker
שוב אני. בהתחלה גם חשבו שאני בורדרליין לפני שנסגרו על סכיזואיד. להתמודד עם דיכאון שנובע מהפרעת אישיות סכיזואידית הוא לא משהו שאפשר להתגבר עליו עם קבלה של אמת חדשה כלשהי. היא ההיפוך שלה, אי היכולת לקבל כל אמת אחרת, הריק שנובע מהקיום הוא הדבר החזק ביותר. נוגדי דיכאון לעיתים רחוקות עוזרים להפרעת האישיות הזו, מעט מאוד בכלל עוזר. השגרה יכולה רק אם יש רמת תפקוד מסויימת. אבל הדרך להשיג את אותה רמה של תפקוד אינה בהכרך רק דרך שגרה, יש דרך כלשהי להתחיל את לולאת הפידבק. מטפלים למיניהם מנסים, אבל יש דברים מסויימים שקשה לאנשים "נורמליים" להבין, יש איזשהו מרחק תפיסתי בינינו לבינם. אתה אולי כפול ממני בגיל, אבל אני מקווה שאוכל לספק משהו מהקיום הלא כל כך שונה שלי. הדבר הראשון שיש בכלל לתקל הוא הסיבה להמשיך בכלל להתקיים. אכן אני מוצא כי הרבה מאוד מהקיום משעמם אותי ונראה כמו בזבוז זמן. יש קומץ קטן של דברים שאני אכן נהנה מהם. אך יש שבריר קטן יותר של דברים שלפעמים מרגישים נעימים בחיים, אך איני יכול לשים עליהם את האצבע, משהו שאפשר רק להרגיש כאשר קיימים. אני נהנה מהרגשות האלו והסיבה שאני קיים היא כדי להמשיך להרגיש אותם, הריק הגדול מחכה לכולנו בסוף, אך ספק אם ארגיש בו דבר, לכן איני ממהר. אתה יכול להעלות את הנקודה: האם התחושות האלו שווה את הדיכאון שנחווה בחיינו? זו הנקודה השנייה שאני אנסה לתקל. מניסיוני עם דיכאון מכל העוצמות, גם אם כן הוא כל כך חזק שאתה מרחף עם היד על ההדק, אתה יכול להתגבר עליו. מאחר והגעת לגיל המופלג הזה, ספק אם ככה אתה מרגיש כל הזמן. יש צורך להתגבר על דיכאון שהוא מבחינתנו קיומי. מצאתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא אינה לנסות להעלים אותו כליל, זה בחיים לא עבד. אלא לתעל את התחושה הזו, לא להדחיק אותה, אלא לאמץ אותה ולבטא אותה בכל דרך שאינה פסיבית. אני בחיים לא חשבתי על עצמי בתור הטיפוס הכותב, אך בהצעה של המטפלת שלי, החלטתי לנסות את זה. אני עדיין לא מחשיב את עצמי הטיפוס הכותב, אך כאשר אני מרגיש את הדיכאון גואה אני מחליט לכתוב. זה יוצר תחושה שהדיכאון הופך לא למוקד תשומת קיומי, אלא נהפך לפשוט עוד רגש שאני מרגיש. מזכיר קצת כאב ראש חלש, הוא לא נעים, הוא שם, אבל עדיין אפשר להמשיך בנוחות מה. כמובן שלא חייב להיות מודבר בכתיבה בשבילך, זה משהו שתצטרך לנסות למצוא לבדך או עם עזרה של מטפלת. זה יכול לקחת זמן, לי זה בהחלט לקח. ולמקרה שאתה תוהה האם אני מדוכא בכל פעם שאני מגיב ... רוב הזמן. אני מצאתי שכאשר ניסיתי לתקל את שני הנקודות לעיל יכולתי לנסות להתחיל להיכנס ללולאת הפידבק שתאפשר לי לשפר את תפקודי. הלוואי שיכולתי להיות יותר ספציפי ולספק צעדים מדוייקים, אבל לצערי כל אחד צריך למצוא בעצמו את הפרטים הקטנים שנכונים עבורו. איזה מין פוסט שלי זה יהיה אם לא אצרף שיר, אצרף גם את החוויה שגרמה לי להיתקל בשיר. טיפסתי במדרגות יציאת האש של אחד מהבניינים באוניברסיטה תוך כדי תהיה האם הבניין הזה מספיק גבוה בשביל שהקפיצה למטה תהיה חסרת כאב ככל האפשר. לפני שהגעתי לגג, שמתי לב לאלומת אור בתוך הבניין. זה היה אחד מאנשי הביטחון עורך סריקה לילית של הבניין. עצרתי כמה קומות מתחת לגג וחיכיתי שייסים את הסריקה שלו כדי שאוכל להגיע לגג. בעודי נשען על המעקה של היציאת האש החלטתי להעביר את הזמן עם קצת מוזיקה. האוטופליי הדליק את השיר הזה שמעולם לא שמעתי, והתבוננתי בנוף של האוניברסיטה הישנה. בנקודה כלשהו התחיל לרדת גשם, אך לא שמתי לב, היה משהו באותו הרגע, משהו שלא יודע איך להסבירו, אך השיר, הנוף, הגשם. כאשר חזרתי להסתכל בשעון, שמתי לב שאותו הרגע נמשך כמעט שעה. הבטתי על הגג פעם נוספת וירדתי מיציאת האש לחיות עוד יום.
ג'ק
בעניין הגיל המופלג, אני לא ככ מופלג אבל אני בהחלט לא בן עשרים ומשהו אלא חמישים. את הדיכאון שלי הייתי מכנה כדכאון מרחף,דהיינו הוא מרחף באויר, הוא תמיד שם, התרגלתי אליו, הוא לרוב לא מג'ורי, ברמה האבחנתית מכנים זאת דיסתמיה. אני רגיל אליו, יש אפילו איזה שיר " בסוף מתרגלים להכל, מתרגלים להכל". לאן לקחת את הדברים כבר יש לי מזמן, ציורים, אני מצייר. אבל גם פה העניין ,העבודות שלי בסופו של דבר משלמות את המחיר המחורבן של היותי מתבודד ונמנע ממגע אנושי. כי אני לא מוצא את היכולות להוציא את הדברים מהסטודיו לגלריה, אף אחד לא יציג אותך אם לא תיצור קשרים ותברח מאנשים. וזה פתח לתיסכול שמעט אנשים בכלל מסוגלים להבין, ישבתי מול פסיכיאטר וניסיתי להסביר לו שזה אוכל אותי מבפנים, הוא הביט בי ולא הבין על מה אני מדבר ( להערכתי הוא בכלל פסיכופט חסר יכולת אמפטית בסיסית,אבל זה עניין אחר, או שלא ). מה שאני מנסה כל הזמן להעביר הוא שמה שדופק אותי אלה ההשלכות של בעיות האישיות שלי, ולא הדיכאון, כשהדיכאון זז הצידה העניין התפקודי לא משתפר, ולכן נמאס לי שהכל סובב סביב כן דיכאון או לא דיכאון. רובם המכריע של בני האדם לא מבין שאמן מתוסכל זו פחות או יותר הזוועה הנוראית ביותר שיש. מה שקרה בפועל בכל הטיפולים שעברתי הוא שעלו בהם תובנות רבות, כי בזה אני הרי אלוף, אני נהדר בלהבין איך הכל עובד ולדברר את עצמי, אבל ברגע שאני יוצא מהקליניקה שום דבר לא קורה,ושם המטפל נתקע, הוא לא יודע מה עושים ובאופן טבעי פשוט בא אלי בטענות," למה אתה לא עושה ? הדברים שאנו מעלים כאן אינם רק דברי חכמה, צריך לעשות עם זה משהו" , יופי נחמה, בוקר טוב אליהו,זו בדיוק הבעיה, ושם? אין להם מושג.
ג'ק
תנסה לשבת מול פסיכיאטר ולהגיד לו שאתה לא רוצה כדורים... שם זה נגמר, אין לו מה לעשות איתך. תנסה לשבת מול פסיכולוג ולומר לו שאתה סקפטי,שאיבדת אמון ביכולות שלהם, הוא גמור מולך,סתמת לו את הפה, אין להם מענה. ברגע שאתה מעז להטיל ספק,אין להם שום יכולת לסייע לך. זה פשוט הזוי איך הכל עומד שם באויר ומותנה באמון העיוור שלך כמטופל. זו הזייה שמעט מעזים בכלל להיישיר אליה מבט. ואלה שטוענים שבסוף הכל כסף, כנראה קרובים לאמת מסויימת, יצא לי בחיי להכיר במישור האישי לא מעט פסיכולוגים,אוקי בעיקר פסיכולוגיות, תשמע,זה פשוט מדאיג עד כמה שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים מדובר באיטריות מאוד קצרות. כמעט נגמרו לי המילים.
Night Walker
האם חשבת לפרסם את העבודות באינטרנט? יש הרבה אתרים שסובבים סביב זה. אני מבין לחלוטין את הנטייה להימנע מקשר אנושי, אבל מצאתי כי האינטרנט הוא כלי נהדר לפצות על חוסר הרצון ליצור קשר אנושי (היה מחקר שמצא שסכיזואידים נתפסו כרגילים לחלוטין בצ'אטים אינטרנטים). הרבה מאוד דברים שדרשו ליצוא קשר בעולם האנושי עברו עכשיו לעולם הדיגיטלי. מצאתי כי עבורי הריחוק המסויים שקיים בין אנשים ברשת הוא נהדר, כי אני לא צריך לחשוב על רגשותייהם, הם לא יכולים לצפות לאינטימיות רגשית ואני יכול לשלוף את עצמי מהקשר בכל רגע ללא השלכות. הרי אני ואתה מדברים עכשיו על דברים שאינינו חולקים כמעט עם אף אחד לא משום שאנחנו כאלה רגישים ורוצים לשתף, אלא משום שהאנונימיות שלנו (גם שנכון גם עבור מקרים שכן יודעים מי אתה, אבל אין קשר בעולם האמיתי) יוצרת סביבה נוחה לקשרים עם מעט מאוד דרישות מאיתנו.
ג'ק
עם אנונימיות לא מגיעים לשום דבר
ג'ק
למרחב הוירטואלי והאינטרנטי יש מגבלות( אני חי ופעיל בו שנים), ואני אאלץ לבשר לך שאין, לא היה וספק אם יהיה תחליף למגע אנושי בעניין. האינטרנט יודע לקדם אותך, הוא יודע לבשר לעולם שאתה כאן. אבל פה זה נגמר. עד שאתה לא הולך ונפגש עם בני אדם, מציע את מרכולתך, ויוצר קשרים אישיים בארבע עיניים, הכל נשאר באויר. זה אויר דחוס. אי אפשר להצליח מבלי לצאת מהבית,אי אפשר. הקטע הוא שמומחים ברפואת הנפש ככ לא מבינים בעניין הזה, ככ לא מבינים את מעשה האמנות, שהם ממש לא מבינים למה מכשול כזה יכול לגרום לאמן לרצות לחדול, הם לא מבינים שאמן מוכן למות בגלל דבר כזה. ויש פה פרדוקס נוראי, כי מחד יש סלידה מבני אדם ונטייה להתרחק מהם, מצד שני כאמן אתה תלוי בדחף להחשף, וזה מכניס את הכל למערבולת בלתי אפשרית כמעט. ולך תדבר עם המנורה.
יעלה
המנורה אולי תציע לדייק עם המטפל/ת:) יש אנשי מקצוע שהם עצמם אמנים ויכולים להבין את הפרדוקסים והמערבולות היטב. בוא נגיד שכאן ב"כמוני",דבר אחד מאוד בולט.אתה אמן של מלים וכיף לקרוא אותך.
ג'ק
ראשית תודה רבה, שנית יש משהו בדברייך.