אז אולי אין אף אחד כמוני
אובחנתי לפני שנתיים. עד אז דיכאון של 20 שנה מגיל 17. אז עכשיו גיליתי שיכול להיות יותר גרוע מדיכאון. שאפשר לפגוע בכל האנשים הכי יקרים לך. שאפשר לאבד את עצמי, את הזהות שלי, את החמלה והרגישות שלי שהיו הצד הכי חזק שלי, החלק הכי טוב שבי. שאפשר לכעוס על כולם ועל הכל. שאפשר לסיים כל יום בתחושה חזקה של בושה. בושה על איך שהתנהגתי איך שדיברתי. וכל זה כשאני תקועה בארה"ב ברילוקשיין, מתה לחזור לארץ, מוצאת כל יום אלף סיבות לכעוס. וגם האמריקאים והישראלים שחיים פה, נדמה שכולם תמיד שומרים על פאסון, מה שלומך, ברוך הבא, שיהיה לך יום נפלא, אבל אף אחד לא באמת רוצה לשמוע שהיה לך יום מחורבן. אז אולי אין אף אחד כמוני? מרגישה לבד בכל כך הרבה מובנים. בטוחה שגם אתם מרגישים לבד במחלה הזאת שקשה לדבר עליה ואף אחד לא ממש מבין מה עובר עליך... מאחלת לעצמי ולכם שנרגיש פחות לבד.