**לא אובדנית**
***ארוך***

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב כאן. אולי כי בנוסף להיותי שייכת לשאירי התאבדות, אני גם מכירה את האובדנות מעצמי. חשוב לי להבהיר: היום אני לא אובדנית ולא בסכנה. אני עובדת ואפילו עובדת טוב, מגדלת כלבה מקסימה ומטופלת באופן מקצועי ומקיף. אבל כן, הייתי אובדנית בעבר.
דיכאון, חרדות, אובדנות, הכרתי לפני שרבקי עזבה. אני סובלת מדיכאון מאז'ורי מאז שמכירה את עצמי. יש הרבה דברים שאני רוצה לשתף מההרגשה שלי, מהחוויה שלי, שאולי יתרמו למישהו כאן.
לגדול כילדה עם דיכאון זה נורא. אבל יודעים מה הכי נורא? שאני לא יודעת שיש מצב אחר. שאפשר אחרת. אני לא מכירה דרך לנשום בלי להרגיש משהו כבד לוחץ על החזה ומעיק. אני בוכה כי חושך, כי נגמר הטיול, כי אמא הלכה, כי אמא באה, כי הגננת קראה לי או כי נשארתי לבד. אני רואה שלא כולם בוכים כל הזמן, גם כשאני לא בוכה אני תמיד רצינית כזו ולא משתוללת, לא צוחקת, אז מבינה שמשהו בי דפוק באיך שאני מתנהגת, למה אני לא מתגברת, אבל לא, אין לי שמץ של מושג שכל הילדים סביבי פשוט לא מרגישים כל כך עצובים כל הזמן. אני בטוחה שככה זה, זה העולם.
היו גם תנאי חיים, וגם בהם לא חשדתי לרגע שהם חריגים. לא היה לי מושג הרבה שנים שיש חיים אחרים. שיש כאלו שמקבלים חיבוק, שרוצים שיהיה להם טוב. ידעתי שנולדתי סתם כמובן מאליו, ועכשו התפקיד שלי לא לגרום להורים לסבול עוד בגללי, שלא יצטרכו להרגיש שאני קיימת.
לא ידעתי שאני בבעיה. שהמצב חריג. רק את זה הכרתי. ורק כשכבר יצאתי מהבית, נוצלתי מינית, עברתי פגיעה ממושכת שהביאה אותי לראשונה בחיי לטיפול פסיכולוגי, אז התחילו לצוף הבעיות.
בנוסף לטיפול הפסיכולוגי קיבלתי טיפול פסיכיאטרי ודיאטני. אבל המצב היה ממש לא טוב. הייתי עמוק בתוך דיכאון וחוסר מודעות, לא היה לי מושג למה לחשוב ששווה לחיות. שנים הייתי בטיפול שלא הראה שיפור. התרופות לא השפיעו בכלל. כשדיברו איתי על חוסר המוטיבציה, על הפסימיות, שהגורם להם הוא דיכאון וזו הסיבה היחידה שאני לא רואה תקווה, הרגשתי לא מובנת. אני בנאדם מאד הגיוני וריאלי, איפה אני מוצאת פה תקווה? הדיכאון היה נראה לי הדבר הנכון, וכולם טועים.
אחרי כ-7 שנים והמון תרופות, הגעתי לפסיכיאטר שהתעקש למצוא פיתרון ולנסות הכל. תרופה אחת שלא בהתוויה לדיכאון דווקא עשתה שינוי עצום. יום אחד פשוט לא הרגשתי את הגוש הגדול השחור הכבד בחזה. זוכרת את ההרגשה המוזרה הזו, לא ידעתי שזה אפשרי! לא חלמתי שאפשר ללכת ככה ברחוב בלי שיכאב כל הזמן. קניתי לפסיכיאטר מתנה ענקית, כתבתי מכתב מרגש, הייתי בהלם.
הדכאון לא נעלם. כמו שאמרתי, הוא חלק מהמהות שלי. אבל משהו מהכובד והכאב פחת.
האובדנות לא נעלמה עדיין. היה משהו מנחם לדעת שיש דרך מילוט. שהחיים לא יכריחו אותי להשאר פה. דווקא כשהכאב פחת היה משהו שהרגיש יותר מחושב בראייה האובדנית, זה לא מתוך סבל עצום אלא הגיון ששום דבר לא מרגיש שווה מספיק בשביל לחיות. אז מה אם לא כואב, זה שלא רע לא אומר שטוב.
זו היתה תקופה קשה. יום אחד יצאתי מהבית בהחלטה שלא אחזור. זוכרת שארגנתי כמה דברים בבית למחשבה שבעלת הדירה לא תכעס, שהדירה תיראה סביר למרות שבקושי תיחזקתי אז ניקיון בסיסי. יצאתי לרחוב. ההרגשה היתה הקלה עצומה. חופש. אני מסתכלת על האנשים ואומרת לעצמי: אני כבר לא שייכת לשם, אני לא חלק מהמשחק הזה יותר. שחרור. הרגשתי פתאם כל כך חופשיה שאמרתי לעצמי שבא לי ככה להרגיש את זה עוד, לפני שאסיים הכל אהנה רגע מההרגשה הזו.
הלכתי לחוף ושכבתי על החול. היה כל כך שליו, כלום לא הפחיד אותי יותר, כלום לא הלחיץ. הרגשתי אחרי הכל...
קלטתי כמה נעים לי, וכמה אף פעם לא הרגשתי ככה. היה לי מוזר לחשוב שרק כשהולכים למות יכולים להרגיש כל כך טוב. הייתי ממש שלמה עם עצמי שאין לי בשביל מה לחיות. אבל, תמיד הייתי הגיונית, אז אמרתי לעצמי: אוקי, יש לך תוכנית, את שלמה עם הצעד, הכל בסדר. תראי איך את מרגישה עכשו! רגוע לך, נעים לך. אז אם זה ככה עכשו, מה בוער לי למות? אפשר מחר, אפשר בעוד שבוע... אם כרגע אני רגועה ומרגישה סבבה אני מוכנה לחכות עם זה.
המשכתי להסתובב בחוץ בתוך הבועה של "מחוץ למשחק". שכבר אני לא בתוך החיים האלו ורק בגלל זה אני מצליחה להשאר. בינתיים.
חזרתי הביתה, אחרי שכבר נפרדתי מהכל. אחרי שבבוקר כבר עשיתי כל דבר בפעם האחרונה. זה היה מוזר, והרגיש כאילו אני בביקור זמני, כאילו אני פה מהצד, באופן חלקי כזה. אף אחד לא יודע אבל אני בעצם מתה, וטוב לי עם זה.
המשכתי ככה כמה ימים, והחלטתי שזו יכולה להיות דרך זמנית להתמודד. להסתכל על החיים מבחוץ, לא לתת לעצמי להשאב לזה, להזכיר לעצמי שאני לא באמת פה. שכבר החתמתי דרכון...
זו היתה מין שיטה שעבדה בשבילי. המשכתי ככה תקופה כשאני משאירה את האופציה למות זמינה. אחרי כמה זמן זה כבר נראה לי פחות מושך למות, כאן אני עוד מכירה קצת מה הולך ואיך לשרוד אבל לכי תדעי מה יהיה אחר כך. הדכאון החמיר. המוות כבר לא הרגיע. היה משהו ממש מייאש בהבנה הזו שכבר אין לך מוצא. אין לאן לברוח. רבקי פעם כתבה: "החיים עוד לפנינו, כמה נורא."
המצב שלי החמיר. הדיכאון התגבר מאד. רבקי עזרה לי הרבה. היא האדם הכי קרוב אלי. היא האחות הלא ביולוגית שלי, שהיא בעצם גם כל המשפחה בשבילי וכל החיבור לחיים.
היא היתה מגיעה לנקות לי את הבית, להביא אוכל, קונה לי בגדים, ונעליים, מוציאה אותי לסרט או לקפה.
גם המצב שלה לא היה טוב. החיבור בינינו היה מסיפור חיים דומה בכמה מובנים. אבל בשבילי היא היתה מה שיכלה. גם אני בשבילה עשיתי יותר מבשבילי.
היא היתה מטופלת, גם אני. יום אחד היא התאשפזה, היה לה קשה לעשות את זה אבל היא הבינה שזה יכול לעזור. אני זוכרת את הרגע הזה במיטה שאמרתי לעצמי: לא משנה כמה רע לך, כמה את לא מסוגלת לכלום, עכשו היא צריכה אותך איתה.
הייתי איתה בבית החולים. כמעט כל יום, בכל שעה שהתקשרה הגעתי, בשעות שלא הייתי שם הלכתי לחפש דברים שיכולים להקל עליה להעביר את הזמן. קניתי מתנות לצוות שיזכרו לשמור לי עליה. הייתי המשפחה שלה.
כל מיני אנשים שהכירו אותי אמרו לי כל הכבוד על איך שאני בשבילה. כעסתי: לאשה שהבן שלה חולה בסרטן גם יגידו כל הכבוד כמה היא בשבילו? היא הכל בשבילי, והדבר היחיד שהיה לי בראש היה היא. מה יעזור לה, איך יהיה לה פחות רע.
ולא היה פחות רע, היה רק יותר ויותר. ולא היה מי שיעזור. פגיעות מיניות זה חרא. זה מוות יומיומי.
היו כאלו גם שניסו לגרום לי לשמור על עצמי, לדאוג לעצמי, לשמור מרחק. לכו תסבירו להם שהיא יקרה לי יותר מעצמי. שמעצמי כבר התייאשתי אבל בשבילה קיוויתי, בה האמנתי. היא כל כך מוכשרת, חברותית, חזקה וטובה. תמיד הסתדרה הרבה יותר טוב ממני בין אנשים.
היא אובדנית, כולם ידעו. הרבה רגעים של כמעט. ואני לא נבהלתי, דיברנו על מוות. הכרנו אותו.
ובכל זאת, בפנים כנראה עוד האמנתי שזה ישאר כמעט. בהגיון הבנתי שאדם שעומד כל כך הרבה פעמים עם רגל אחת בחוץ בסוף יכול להעביר גם את הרגל השניה. אבל לא יכלתי באמת להתמודד עם מחשבה כזו.
יום אחד זה קרה והיא השאירה אותי לבד. שום דבר מאיך שהכרתי את החיים לא נשאר אותו דבר. הכרתי דיכאון אבל מאז יש סכין נעוץ בלב ומדי פעם הוא מסתובב שוב. כואב לי. העצב חזק, וגם אני חזקה, כך גיליתי, ושנינו כאן בשביל להשאר. אני הכי לבד שהייתי. אני מתקשרת עם אנשים לצורך עבודה, חיים, אבל בעיקר תקשורת טכנית ועניינית, לא מסוגלת להתקרב. אני כל כך מתגעגעת. היא כל כך חסרה לי.
אני כל כך לא מסוגלת להתקרב שוב. אין לי כוחות להגיע למקום שכל כך אכפת לי. עוד לפני החשש לאבד ולהיעזב שוב, יש לי את הפחד להתמסר שוב, להיקשר שוב. אז אני שומרת מרחק ולא נוגעת, גם לא נותנת לגעת. תמיד הייתי מרוחקת, היום אני ממש בחוץ. הלבד קשה ממש, המציאות מייאשת, אני עצובה.
ויחד עם זה אני חזקה, עובדת, שומרת על הצרכים הבסיסיים ויודעת שאם לא אשמור על עצמי אף אחד לא יוכל לשמור עלי.
אחרי שהיא הלכה ידעתי שאין לי למה לחיות. מצד שני כבר ידעתי גם שאני לא אתאבד. הגעתי למקום הכי נמוך וחלש, לא עבדתי, חובות כספיים עצומים וקושי להתקיים. איבדתי עניין, איבדתי פחד. שוב המקום הנמוך והקשה הביא אותי לשחרר עוד. הבנתי שאף אדם ושום מצב לא מאיים עלי יותר. מבחינתי כבר איבדתי הכל, אין לי מה לאבד יותר.
מהמקום הזה, כשכבר מעט התחזקתי בשביל להחזיק את הקיום הבסיסי שלי, הבנתי שגם המקום הזה של איבוד הפחד יכול לעבוד לטובתי. חזרתי לעבוד ממקום יותר בטוח בעצמי, כבר לא חשבתי על לרצות את כל העולם אלא הבנתי שאני הולכת לעשות רק מה שמתאים לי ונכון לי.
כמו שאמרתי, אני חזקה היום.
כמו שאתם מבינים, זה לא עוזר הרבה.