שלום רב,
אין לי מילים אחרות לתאר את עצמי מלבד בן אדם מיותר. בכל תחום בחיים שלי אני לא מרגישה מספיק טובה ויודעת שאנשים אחרים ימלאו אותו יותר טוב. אני מתחילה עבודה חדשה שאני יודעת שאני אהיה גרועה בה, אין לי בכלל ניסיון בתחום הזה וכל התפקיד גדול עליי מאוד, לא יודעת למה בכלל בחרו בי. כל המקצוע שלי בכלל לא מתאים לי ובזבזתי שנים רבות -8!!!! כדי ללמוד אותו ועכשיו לא רוצה לעבוד בזה. אני מתביישת לחשוב מה אנשים וההורים שלי יחשבו ויגידו שאני רוצה לזרוק כל מה ש"השגתי" כי מבחינתי זה לא הישג בכלל .
אני אוהבת את בעלי והמשפחה שלי אבל הבן אדם היחידי שנותן לי באמת אושר לחיים הוא הבן שלי, בן שנתיים בלבד. מה שבאמת הייתי רוצה זה פשוט להיות איתו כל היום. למרות שכתבתי קודם שאני בן אדם מיותר זה התחום היחידי שאני יודעת שאני לא כי אף אחד בעולם לא אוהב ויאהב את התינוק שלי יותר ממני, גם לא אבא שלו. אני אעשה בשבילו הכל בלי לחשוב פעמיים. אני כן חושבת שיש לי הרבה מה להשתפר בתור אמא והייתי רוצה מאוד להיות בשבילו אמא טובה יותר אבל אני בטוחה שאף אחד לא יאהב אותו כמוני.
אז המצב הוא כזה שאני צריכה לשים אותו בגן לרוב שעות היום שלו שאני לא יודעת כמה בכלל טוב לו שם וללכת לעבוד בעבודה שלא מתאימה לי, שאני גרועה בה ושמלחיצה אותי. אין לנו אפשרות כלכלית אחרת. כל זה בשביל לזכות לראות את הבן שלי לשעתיים עלובות ביום שעוברות בשנייה.
העבודה שלי דורשת גם מענה בערב ובלילה ואני מאוד מאוד לחוצה מלהתחיל אותה.
לא אוכלת כבר יומיים ולא ישנה בלילות. מנסה להירגע אבל הרגליים מתחילות לרעוד לי , בכי, המחשבות להשתלט, דופק גבוה וזהו הלך הלילה והיום תקועה שוב .
לא מבינה למה אני לוקחת הכל כל כך קשה, כאילו לא מצליחה להתבגר ולהיות כמו אנשים נורמלים.
לא הצלחתי להתאפק ובבוקר בני ראה אותי בוכה הוא רץ אליי מיד וחיבק אותי והאמת זה הכי טוב שהרגשתי כבר 3 ימים. אחרי זה בכיתי שוב והפעם בכוונה נתתי לו לראות אותי רק כדי לקבל עוד חיבוק גדול כזה. וככה מצאתי את עצמי אישה בת 34 מסתמכת על ילד בן שנתיים לעזרה רגשית. אין יותר פטאתי מזה.
בדכ ימי שישי אני משאירה אותו איתי בבית כדי להיות איתו קצת יותר מהשעתיים ביום שהחיים מרשים לנו אבל אחרי מה שקרה בבוקר שמתי אותו בגן. חייבת להתאפס על עצמי לגמרי עד שהוא חוזר. נשבעתי לעצמי שהוא לא יראה אותי יותר בוכה וכשיחזור רק נשחק ביחד. אשמח לכל עזרה או לפחות איך להעמיד פנים שהכל בסדר.

* בעלי בן אדם מדהים אבל אני לא יכולה לדבר איתו על זה. בניגוד אליי ששוקעת בדכאונות על כלום הוא עבר דברים קשים מאוד בחיים שלו ושרד ולהפך נהיה בן אדם מאוד מאוד חזק בגללם. בשבילו עבודה וכל מה שמלחיץ אותי זה שטויות והוא לא מבין למה בכלל אני בוכה בגלל זה. אומר שכולם שמים את הילדים שלהם בגנים ויוצאים לעבוד ושאין היום אפשרות אחרת. גם עם התינוק הוא מאוד שונה ממני. הוא רואה אותו בצהריים ושאני איתו ומשחקים והולך לענייניו. מחשב , טלויזיה לא משנה .... הוא לא איתנו. ולא מפריע לו גם לחבק את הילד 2 דקות וזהו לא להיות איתו יותר באותו יום . ויכול ככה גם כל השבוע, לראות את הילד לכמה דקות ביום וזהו. אם הוא יודע שהילד מטופל ושמח זה מספיק לו. בשבילי יום שאני לא רואה בו את הילד שלי אני מעדיפה לא לחיות אותו, ואני כועסת על החיים המודרניים שמפרידים בינינו.
אמא שלי היתה עקרת בית שנים רבות והיתה לי ילדות מאושרת עם אמא בבית ולא בגן עד 5 בערב כל יום. עצוב לי מאוד שאני לא יכולה להעניק את זה לבני ובסוף שנינו המפסידים הגדולים פה. גם במקצוע ועבודה שלא מתאימים לי וגם אמא לא מספיק טובה שרואה את הילד שלה שעתיים ביום. אני סומכת על הגן שלו אבל אי אפשר שלא לתהות מה עובר עליו שם כל היום... ואני שונאת את זה. כל כך שונאת את זה.