אני מרגישה שאני שוב באותו מצב באותו מקום , מרגישה עייפה וחלשה. מרגישה שאין לי כח לכלום , רוצה להיעלם ולא לחזור יותר למקום שאני נמצאת בו. אבל גם אם אני אעלם המחשבות תמיד יהיו , ולא יעלמו הם יהיו איתי בכל מקום שרק אלך. קר לי כל כך קר לי , אני קמה בלילה מרוב שקר לי אני לובשת גם בימים חמים סוודרים קפוצונים ועשיתי קניה של סוודרים בשביל שלא יהיה לי יותר קר. אני רק מורידה חולצה או את הסוודר וישר קפוא לי, מה קורה לי? המשקל שלי לא נמוך
אני מנסה לברוח מארוחות אבל אני כל כך נכשלת וישר תופסים אותי , נמאס לי מהמריבות של "תאכלי , מה את לא אוכלת. תאכלי נו. תפסיקי עם השטויות. זה בראש שלך. אם תגידי שאת לא יכולה את באמת לא תוכלי. את לא צריכה עזרה תעזרי לעצמך לאכול. מה זה זה מה שאת אוכלת? תאכלי אוכל נורמלי. תהיי נורמלית"
נמאס לי מהמחשבות נמאס לי מעצמי , נמאס לי מהכל ואני לא יכולה לברוח מזה וגם כשאני רוצה לעזור לעצמי אני לא מצליחה ומתייאשת מעצמי כמו שכולם מיואשים ממני.
למה הכל כל כך קשה? למה קשה לי עם עצמי?
ובכל הרע הזה מרגיש לי גם טוב , מרגיש לי טוב שאני שולטת שאני מצליחה לשלוט שאני "טובה" בזה. ואף אחד לא מבין שהשליטה נותנת לי הרגשה טובה , שאני מצליחה! אני מצליחה!
לפעמים אני אומרת לעצמי שנמאס לי ולא אכפת לי כבר ואני אוכל הכל מהכל גם אם זה הכי משמין ומיצידי שאשמין, וישר המחשבה אומרת לי שאני מטורפת שאני בכלל חושבת על דבר כזה ושאני צריכה להיות רזה. שאני חייבת.
אני צריכה להתחיל שירות לאומי ואני מפחדת לפספס את השירות , ואני מפחדת על העתיד שיהיה לי מה שיהיה כתוב לי בתיק הרפואי ושזה ישפיע על העבודה ומשפחה שתהיה לי.
אני אומרת לעצמי שאמשוך את האשפוז עד שיהיה במצב גרוע ורק אז אכנס כי רק אז אני "ראויה" להיכנס לשם כי כרגע אני לא רזה ולא קרובה להיות רזה.
לפעמים אני חושבת שאכניס את עצמי לאשפוז ושאולי בפעם הרביעית זה יצליח אבל אני מפחדת , אני מפחדת מהמקום אני מפחדת שזה לא יצליח ואצטרך להתאשפז עוד הרבה פעמים. אני מפחדת מהאוכל אני מפחדת שאני יהיה השמנה היחידה ואני יודעת שכולן ככה חושבות כשהן שם אבל אני באמת מרגישה ככה. אני מפחדת מהכל. אני מפחדת מהרופאים ומהצוות. מפחדת מהשקילות. מפחדת להתמודד מול זה לבד. אני כל כך מפחדת שאני כמעט בוכה כי אני לא רוצה להיות שמנה יותר, אבל אני רוצה חיים.