כשהכרתי את שני לפני 4 שנים, הבנתי שמדובר באהבה אמיתית. כזו שאתה יודע שבעתיד הרחוק אתם תתחתנו לא משנה מה. אבל לצערי אחרי שנתיים נפרדנו. ככה זה שאתה החבר הראשון שלה, היא רוצה לטעום מכל העולמות ולנסות גם דברים אחרים. למרות ניסיונות שלנו לחזור, זה לא הצליח כלכך ונפרדנו. וכך גם הקשר איתה אבד עם הזמן. כמעט שנה שלא שמעתי ממנה.
ואז את שיחת הטלפון הזו בחיים לא אשכח. בצד השני של הטלפון הייתה אביגיל, חברה של שני שגם ממנה לא שמעתי המון זמן.
״אליעד תקשיב, נכון ששנה אתה ושני לא דיברתם מאז הפרידה, אבל אני חייבת לספר לך מה קרה לה אתמול בפסטיבל הטראנס ״רישיקיש״ ביער ביריה בצפון. אחד מהגברים שהיה איתנו הביא לה טריפ לקחת. הוא אמר לה שזה סתם שטויות מה שאומרים על זה ורק ככה באמת היא תוכל להנות מהמסיבה ולא יקרה לה כלום. היא לקחה את זה ואז היא התחילה לקפוץ כמו משוגעת ולרוץ ולהתנשק עם כל הגברים שמה שלא היה איכפת להם מהמצב שלה. אחרי כמה שעות של השפעה היא התחילה להתפשט בכל הפסטיבל והיא התחילה לרקוד שהיא ערומה לגמרי. בא אמבולנס ואישפזו אותה בבית חולים לחולי נפש בשלוותא בהוד השרון.״
כמה שאמרתי לה שהיינו ביחד שתתרחק מזה, היא לא התרחקה ועשתה את מה שהיא הכי אוהבת לעשות. להסתובב עם אנשים מפוקפקים שהחברה הקיאה מזמן ולהרוס לעצמה את החיים בחוסר מודע. ברור שאני עדיין אוהב אותה, לכן לקחתי את האוטו ונסעתי להוד השרון למקום שבו היא אושפזה.
בדרך, אני חושב על הבנאדם המטונף שבא לתת לילדה בת 18, כיתה יב׳, חתיכת קרטון מרוסס ולמכור לה דברים שבאמת רק ילדה יכולה לקנות.
כשהגעתי, ראיתי אותה ביחד עם הוריה, שפגשתי אותם רק פעם ראשונה. ככלל, הקשר שלנו היה סודי בגלל שההורים שלה לא רצו שיהיה לה חבר בגיל כלכך צעיר למרות שהיום אני חייל בן 20 ואנחנו פחות או יותר באותו גיל.
הצגתי את עצמי להוריה. ההורים שלה מכירים אותי טוב מאוד
מסיפורים של שני עליי. לא בקטע של חברים אלא סוג של ידידים רחוקים. שראיתי את שני, לא יכולתי שלא להתפרק מבכי. העיניים שלה היו פקוחות כמו שבחיים לא ראיתי, צבע הפנים חיוור מאוד והיא קשורה למיטה. היא לפתע התחילה לצעוק ״הרעים באים לחטוף אותי״. אין ספק שברגע שהיא לקחה את הטריפ, היא חלתה בסכיזופרניה. מחלה שברגע שהיא מתפרצת, ברוב המקרים היא נשארת אצל הבנאדם וצריך להיות תחת טיפול תרופתי פסיכיאטרי כל החיים.
אמרתי להורים של שני שאני רוצה לקחת אותה תחת חסותי ולהיות איתה בכל רגע ורגע עד שהיא תבריא ותצא מזה. וכך התחיל מסע ארוך שאני הובלתי אותו בהחזרת שני לחייה האמיתיים, תוך כדי השלמת המצב ומזעור נזקים של מחלת הנפש הארורה.
האכלתי אותה, קילחתי אותה ובין השאר גם דיברתי איתה. יותר נכון ללב שלה.
״זוכרת את היום הזה שהיינו בצוק מול הים ואמרתי לך כמה אני אוהב אותך? זה בעצם היום הזה שבו חרטתי את שמך על ליבי, ואני חרטתי את שמי על ליבך.״ היא לא הגיבה כלום. רק עינייה החלו לדמוע פתאום עם כל החיוורון שהיה בפניה. ניקיתי לה את הדמעות והפנים. בינתיים זייפתי אישורים מהצבא להוצאת מיוחדת של חודשיים. חודשיים שבהם סוג של גרתי בבית חולים תחת טיפול מסור שלי ולילות שבהם ישנתי בכיסא על יד מיטתה.
ואכן, חודשיים הספיקו לי כדי להחזיר את שני למצבה המקורי. הרופאים אמרו שהטיפול העקשני, הצמוד והמסור שלי הוציאו אותה כמעט לגמרי מהמחלה למסלול חדש בחיים. סוג של המלאך בשבילה.
אבל אני יודע, שלא אני זה המלאך שלה שהציל אותה מזה. אלא היא המלאך שלי שמעניקה לי אושר בחיים, האהבה שלי החיים שלי, עם החיוך המדהים הזה שקשה שלא להתעלם ממנו.
אהבה, בסוף מנצחת הכל. גם מחלות קשות.