הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, אז הלכתי למקום שקט כדי לבכות. חברה שלי שמה לב, כנראה. "מה יש לך תשתפי, אני תמיד כאן בשבילך". אז סיפרתי קצת על המחשבות, על ההרגשה המזופתת, על הבולמוסים הליליים וההקאות. לא ציפיתי שהיא תפתור לי את הבעיות שלי, רק רציתי כתף תומכת וחיבוק. אז זהו, שלא. "מה לא בסדר איתך, אני ממש לא מבינה איך בחורה חכמה כמוך יכולה לחשוב ככה. זה את מכניסה לעצמך בעיות לראש. אם רק תרצי מספיק הכל יהיה בסדר, זה יעבור לך כאילו כלום. מה כל כך מסובך בזה? ראיתי אותך בוכה ככה אז חשבתי שקרה משהו נורא...... ". שמישהו בבקשה יסביר לה שזה לא כל כך פשוט, שאני מאוד מאוד רוצה לצאת מזה אבל לא יודעת איך. שלמנת המשכל שלי אין שום קשר לנושא. שמישהו יגיד לה שהיא הרסה לי את היום שעוד התחיל בצורה סבירה. שמישהו בבקשה יגיד לה שעם חברות כמוה אני לא צריכה אויבים. וכבר יש לי את האויבת הגדולה ביותר שלי. אני.