בוקר טוב עדי, אני מסכימה איתך שהרבה מהתמיכה הרגשית שמסביבנו היא לא ברמה עמוקה ומתוך אהבה ואכפתיות אמיתית. אפילו חברה שלי שמתקרתא לי כמעט יום יום שמספרת לי על עצמה ללא הפסקה ולא ממש מתעניינת יום יום גם בי, חושבת שאנחנו חברות טובות טובות. מבחינתה אנחנו חברות ממש טובות. אז אני אומרת לעצמי שיש כל מיני סוגי חברויות, סוגי קירבה ואכפתיות. לא כולם יכולים להיות לנו בדיוק מה שאנחנו רוצים. בסוף זאת אחת או שתיים שממש קרובות וזהו. אני אומרת לך את זה כי אני רוצה להגיד לך שאולי את מרגישה לבד, ואנחנו בסופו של דבר באמת קצת לבד בעולם הזה, ומטשטשים את עצמנו כדי לא להיעצב מזה. אני לא חושבת שהההההכל וירטואלי ולא הכל מעטה ורודשל תמיכה. אני בער"ן כי אני אוהבת אנשים, אכפת מהאושר הפרטי של בני האדם. לא כי אני חושבת שהעולם הזה יפה, הוא לא תמיד יפה. הוא הרבה פעמים מכוער, ואכזרי. אבל בדיוק בגלל זה אני חושבת שאנחנו חייבות למצוא דרכים ליהנות למרות... ולראות את היופי למרות.. ולחייך למרות... כי אין טעם לחיות את החיים האלה בשנאה עצמית, או בשנאת אנשים אחרים. זה לא לגמרי נכון שלאף אחד לא אכפת. לי אכפת. זאת האמת. ואני כאן בכדי להיות כאן עבורך, ולהקשיב. וגם להתנצל אם פגעתי בך.

כן, גם לי יש שתיים כאלה שלא מפסיקות לדבר על עצמן ולא מתעניינות. וזה פשוט נורא ואיום. הן לא חברות. אחת דודה. והשניה מישהי מהאינטרנט שאני מכירה כבר 14 שנה התנתקתי מהן המון פעמים. אבל מה שעצוב זה שאני תמיד חוזרת חזרה ונפגעת.. כי אין לי מישהו אחר.

לא רק שהתמיכה פה פחות אמיתית,זו למעשה תמיכת דמה. תכלס אתה מדבר עם עצמך ומשלה את עצמך שיש שם מישהו. זה הבלוף הוירטואלי במלוא תיפארתו, כבר התחלנו לבלבל תקשורת אנושית עם תקשורת של מקלדות. עדר של אנשים יושבים מול מסך ומחרטטים את עצמם לדעת שהם לא לבד.

אדם לבד משחר בריאותו, מגיע לפה לבד והולך מפה לבד, אומנם אנו חיה חברתית אבל על מנת להפיק מכך תועלת חזקה עליך לשתף פעולה עם המכנה המשותף, אמרת מכנה משותף אמרת טימטום ובערות, מי שמצליח אני מקנא בו. אושר זו פיקציה, ההכרה בפיקטיביות שלו כרוכה בכנות שלמרבית האנשים פשוט אין. אני בהחלט מסכים עם הצורך להנמיך ציפיות.