המשפחה שלי במצב כלכלי לא טוב, אחות ואמא האחת עיוורת והשניה מטופלת פסיכיאטרית, אבא בדיכאון וצועק תמיד בבית ואני, ילד בן 17, תלמיד מצטיין, שעוזר תמיד לכולם, שהתחילו לרדת לו האנרגיות מכל החיים האלו.
אני מרגיש לא טוב, אין לי כח לכלום, אף אחד לא שואל עליי, מדבר איתי או שואל איך אני מרגיש. תמיד אני אגש למישהו לעזור, אבל אף פעם לא עוזרים לי. אני לבד.
אני נמצא בצומת דרכים בחיים שלי, צבא וכו'
אין לי מושג לאן אני אלך, מה אני אעשה. וכנראה שגם לא אתגייס לתפקיד טוב כי אני צריך לעזור לאמא בבית, ולא אממש את עצמי שם.
אין לי חבר/ה לדבר איתה. וקשה לי גם לשמור על קשר.
ואני מרגיש שכל דבר שאני עושה בכללי לא הולך לי- כלום.
לא רוצה לקבל עזרה מפסיכולוג/פסיכיאטר כי אני לא מרגיש שאני לא בסדר(מלבד שזו הוצאה כלכלית כבדה לבית, שכנראה אני אממן)
כן אני עובד ומפרנס כמה שאפשר את עצמי
אף אחד מהחברים/המורים/הסביבה שלי לא יודעת על המצב שלי ואני שומר הכל בבטן ואין לי כח יותר. אני מגיע הביתה ללא אנרגיות, ולא כיף לי. החיים שלי גרועים ואני מרגיש תקוע במקום, פשוט תקוע. לא זז ולא מתקדם.
מצד שני אתם יכולים להסתכל אליי ולהגיד שאין לי מה להתלונן כי למדתי המון, הרחבתי פיזיקה ותוכנה, למדתי באוניברסיטה וגם עשיתי פסיכומטרי, וגם יש לי חברים לצאת איתם בשישי.
אבל אין לי אף אחד לשתף איתו, אף אחד לדבר איתו באמת ואף אחד שמבין אותי.
אני מרגיש חרא. כאילו אף אחד לא מבין ולא מעוניין באמת בי.
תגידו מה שתרצו, כבר לא אכפת לי. עברתי יותר מדי בחיים שלי. מכות מאבא בגיל צעיר, התעללות פיזית ונפשית, חרם, כישלונות ו"לא".
אני כתבתי פה כי אני לא יודע לאן לפנות.. ואין לי גם למי
תקחו את זה איך שאתם רוצים כי לי כבר לא אכפת. מכלום..