אשמח לדעתכם
מטופל במרפאת חוץ רק במעקב פסיכיאטרי אחת לחודשיים בלוסטרל 200 מ"ג, ללא טיפול רגשי כיוון שכרגע הפסיכיאטר המטפל קיבל ממרפאת הפרעת אכילה חוות דעת שלא שתפתי פעולה. כיוון שכך מתנה המשך טיפול בפנייה לתל השומר. רופאת המשפחה בדעה שונה משלו. הBMI שלי תקין, גם כשהייתי במגמת ירידה וגם כעת לאחר שעליתי במשקל. הגעתי לטיפול למעקב תרופתי לאחר שנים שטופלתי באופן פרטי ע"י מטפל רגשי בלבד. תרופתית הייתי רק במעקב רופאת המשפחה. במקור האבחנה הפרעת אישיות תלותית שכיום פחות דומיננטית כיוון שהוריי נפטרו ונאלצתי להתמודד בכוחות עצמי בעזרת תמיכה של שני אחיי ומכרים שסייעו לי להשתלב בעבודות חלקיות. כיום הגעתי לכ90% משרה מ2 עבודות שונות. הקושי יותר במישור הרגשי של בדידות, תחושת ריקנות כשנמצא לבד וכשאין מסגרת ברורה. מלבד קשרים טובים כיוון שצברתי בטחון ומסוגל לגלות הומור בקשרי עבודה וקשרים לא מחייבים-שטחיים. אני נמנע מעימותים ומתפיסת מקום בעבודה. אני מתרחק מקשר עם בני גילי ובכלל, מחשש ומרצה את בני משפחתי שמהווים את עיקר החברה שאני נפגש איתה. די מתרחק מבני גילי, חשיבה אובססיבית- כרגע ללא תסמינים ואכילה רגשית עד לא מזמן צמצום וספורט מוגזם-כיום פחות קיים לאחר העלאת מינון לוסטרל ל200 מ"ג אך קיים יותר בהיגיינת שינה לא נכונה, הימנעות מ"הלבד של הערב" "בבריחה" לחדר כושר ולבסוף שינה עם כ2 יקיצות לפחות ואכילה לילית.
מתקשה במעברים במשך היום, כשמסיים עבודה למשל ויוצא מהמסגרת עם האנשים לזמן פנוי. קושי בעיקר כשאין מסגרת ברורה ולוחצת- בקטע שמאוד מובנית ולא לחץ נפשי, מתקשה בימי שישי ושבת כשלבד וכשצריך לנהל את הזמן שלי
כן עם מצב רוח לא מוצלח בעיקר כשלבד.
לאחרונה מוצא את עצמי ללא מוטיבציה לבצע מטלות בבית. מלבד העבודה שמחייבת אותי אני מתקשה להתחיל ולסיים משימות ומטלות של הבית- ניקיון די לא מצליח להרים את עצמי לעשות , כביסה-כן עושה, סידור הבית- רק את מה שמוכרח. זה די מפריע לי. הדבר היחיד שנותן לי כוח זה העבודה ששם נאלץ לצאת ויודע מה אני נדרש לעשות. שם גם קל לי עם קשרים בין אישיים, אך מה שמחוץ למסגרת זו מתחמק מקשרים ומהתחייבויות.
אציין שעניין ה"מטלות" של הבית מעט אובססיבי אצלי ולכן מטריד אותי שאיני מצליח לשלוט בהן ולבצען.
אשמח לדעתכם האם זה סוג של חזרה לדיכאון?
צל לילה
היי שמיל, קודם כל שוב תודה על המחמאה והתמיכה בפוסט שפירסמתי על הסכיזופרניה שלי. לא קל להתמודד עם זה ועם קשיים נפשיים, בעיקר כשהחברה שטופה בסטריאוטיפים ולפעמים גם המשפחה הקרובה מדברת בסטריאוטיפית פוגעת. וזה כשהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נמצאים רק בחיתוליהם וכולנו מקווים שעוד יגיעו למקום עוצמתי אך שוחר טוב, בלי סרטים על קשירות רפואיות לא מוצדקות וגחמניות או יחס נבזי שמסתיר בוז עמוק מצד אנשים שאמורים לסייע לנו או מהחברה. אה? שאלת משהו? אה כן, אז דיכאון וחרדה הם כעיקרון רגשות, אם אתה מרגיש דיכאון אז אתה בדרך כלל יודע שאתה מרגיש, אבל יש גם את העניין של הסבילות ושל נסבלות, במצבים מסוימים אף שתגלה סימנים התנהגותיים או מצביים של דיכאון, זה עדיין לא יהיה רגשית דיכאון, אז לדעתי אתה לא מרגיש דיכאון אלא חוסר שביעות רצון מסוימת מהמצב, בעיקר המצב החברתי שלך, בדידות זה מצב לא קל ולא נעים כשהוא לא רצוי. גם זה לא נשמע כמו דיכאון קלאסי, וגם המחשבות שלך לא נשמעות מדוכאות, אתה נשמע לא מרוצה ומודאג, אבל לא בדיכאון. יחד עם זה, החוסר שביעות רצון שלך מלמד שיש לך רצון שיהיו לך דחפים פעילים יותר כדי לשנות את המצב. חוסר דחפים פעילים, זה עדיין לא דיכאון, דיכאון זה דאון לא שטיחות. ואתה בכל זאת עושה את מה שצריך כדי להמשיך. לדעתי זה בעיקר חוסר חברתי מה שמפריע לך. וזה מה שהכי חסר. ואגב, יש סיכוי שיש לך סיוטים לא מודעים, זה נושא שמוכר לי, זה גורם בדרך כלל לשינות עם היקיצות האלה באמצע. זה לא בהכרח סיוטים חזקים, יכול להיות סתם מסרים מהתת מודע שאתה מרגיש לא נוח איתם. האמת, התגובה שלך אז בפוסט של הסכיזופרניה היתה מאד נחמדה, אני אשמח לתגובות שלך בקבוצה של חרדה חברתית 2, יהיה נחמד לקבל תגובות תומכות וידידותיות, ואם זה יצליח אולי אני עוד אסנג'ר אותך לתגובות בקבוצת סכיזופרניה..